משחק הסיפורים הגדול

דמיינו שחבר מספר לכם סיפור על מה שקרה בהפסקה. עכשיו, דמיינו שחבר אחר מספר לכם את אותו הסיפור, אבל עם פרטים קצת שונים, שגורמים לאחד הילדים להיראות טוב יותר ולאחר פחות. זה לא שמישהו משקר, אבל כל אחד בוחר להדגיש דברים אחרים. בעולם הגדול, גם מדינות עושות את זה. הן מספרות סיפורים – לעצמן ולאחרים – כדי להיראות טוב, כדי לחזק את מעמדן וכדי שאחרים יסכימו איתן. לתהליך הזה קוראים 'עיצוב תודעה', וזו דרך חזקה מאוד להשפיע על העולם.

אחת המדינות המומחיות ב'משחק הסיפורים' הזה היא קטאר. קטאר היא מדינה קטנה במזרח התיכון, אבל היא אחת העשירות בעולם בזכות כמויות אדירות של גז טבעי. כמו שחקן עשיר במשחק מחשב שקונה את השדרוגים הכי טובים, קטאר משתמשת בכסף הרב שלה כדי לצבור השפעה. היא עושה זאת בכמה דרכים מתוחכמות, וחלק גדול מהמאמצים שלה מכוון לעצב את מה שאנשים, ובמיוחד צעירים, חושבים על ישראל.

כלי מספר 1: טלוויזיה וסרטונים ברשת

הכלי הראשון והחזק ביותר של קטאר הוא רשת טלוויזיה ענקית בשם אל-ג'זירה. חשבו עליה כמו על תחנת חדשות שמשדרת בכל העולם, קצת כמו CNN או ה-BBC, אבל היא בבעלות מלאה של ממשלת קטאר. לאל-ג'זירה יש גם ערוץ מיוחד לצעירים שנקרא AJ+, שפעיל מאוד ביוטיוב, פייסבוק וטיקטוק. הערוץ הזה יוצר סרטונים קצרים, צבעוניים וקליטים שמגיעים למאות מיליוני צפיות.

איך זה עובד?

הסרטונים של AJ+ לא תמיד מציגים את התמונה המלאה. כשמדובר בישראל, למשל, הם לעיתים קרובות מציגים אותה כמדינה חזקה ותוקפנית, ואת הפלסטינים כקורבנות בלבד. הם יכולים לקחת אירוע מורכב, עם הרבה צדדים וסיבות, ולספר אותו כסיפור פשוט של 'טובים נגד רעים'. הם עושים זאת כדי לעורר רגשות חזקים אצל הצופים ולגרום להם להזדהות עם צד אחד בלבד. אחרי אירועים ביטחוניים קשים, למשל, הם הפיצו סרטונים שהציגו את ארגון חמאס כ'תנועת שחרור' והאשימו את ישראל במצב, תוך התעלמות מפרטים חשובים אחרים. זו דוגמה לאיך מספרים נרטיב – סיפור עם זווית מאוד מסוימת.

כלי מספר 2: שיעורים בכיתה

זה אולי יפתיע אתכם, אבל ההשפעה של קטאר מגיעה אפילו לכיתות הלימוד בארצות הברית. ארגון שנקרא 'הקרן הבינלאומית של קטאר' (Qatar Foundation International) תורם מיליוני דולרים לבתי ספר ציבוריים באמריקה, אפילו לבתי ספר יסודיים. הכסף הזה מממן תכניות לימוד, הכשרות למורים וחומרי לימוד על המזרח התיכון.

על פניו, זה נשמע טוב ללמוד על תרבויות אחרות. אבל חלק מחומרי הלימוד האלה מציגים את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצורה מאוד חד-צדדית. למשל, ילדים מקבלים חוברות צביעה עם מפה שמראה את 'פלסטין מהנהר ועד הים' – סיסמה שמשמעותה היא שלא מכירים בקיומה של מדינת ישראל. אפילו בשיעורי חשבון נמצאו בעיות מילוליות שבהן ישראל מתוארת באופן שלילי. כך, בלי לשים לב, ילדים באמריקה לומדים מגיל צעיר לראות את ישראל באור שלילי.

למה זה בעצם משנה לנו?

אולי תשאלו, 'אז מה אם ילדים באמריקה לומדים דברים כאלה?'. ובכן, זה משנה מאוד. הילדים האלה יגדלו להיות המנהיגים, העיתונאים, המורים והאזרחים של המחר. אם כל מה שהם שמעו על ישראל מילדות הוא סיפור שלילי, כך הם יחשבו עליה גם כמבוגרים. דעותיהם יכולות להשפיע על החלטות חשובות, כמו האם המדינה שלהם תמשיך להיות חברה טובה של ישראל, האם ירצו לקנות מוצרים מישראל, או האם יתמכו בישראל בזמנים קשים.

הפעולות של קטאר הן חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח. הן כמו לזרוע זרעים קטנים של רעיון במוחם של אנשים רבים, ולקוות שהזרעים האלה יצמחו עם הזמן וישנו את דעת הקהל העולמית.

כוח העל שלנו: חשיבה ביקורתית

הסיפור הזה אולי נשמע קצת מדאיג, אבל יש בו גם משהו מעצים. הידיעה שקיימים ניסיונות להשפיע עלינו הופכת אותנו לחכמים יותר. היא נותנת לנו כוח-על שנקרא חשיבה ביקורתית. זה אומר לא לקבל כל דבר שאנחנו רואים או שומעים כמובן מאליו.

בפעם הבאה שאתם רואים סרטון חדשות בטיקטוק או קוראים פוסט באינטרנט, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם:

• מי יצר את התוכן הזה? האם זה אדם פרטי, ערוץ חדשות, או אולי גוף שממומן על ידי מדינה?
• מה המטרה שלו? האם הוא מנסה רק למסור מידע, או אולי לשכנע אותי במשהו?
• האם חסר משהו בסיפור? האם יש צד אחר שלא מראים לי?

כשאנחנו שואלים את השאלות האלה, אנחנו לוקחים את הכוח לידיים שלנו. אנחנו הופכים מצופים פסיביים לבלשים של מידע. וזו הדרך הטובה ביותר לוודא שאנחנו אלה שמחליטים מה לחשוב, ולא אף אחד אחר.