סיפור על שני איים

כמעט כל נער ונערה בגילכם שומעים בשלב כלשהו על הספר המפורסם (והקצת מדכא) "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג. בספר, קבוצת תלמידים בריטים שורדת התרסקות מטוס על אי בודד. מה שמתחיל כהרפתקה הופך במהרה לסיוט של מאבקי כוח, פחד ואלימות. גולדינג רצה להראות שללא חוקים ומבוגרים, הצדדים הפראיים שלנו משתלטים. אבל האם זה באמת מה שהיה קורה? האם בני אדם הם יצורים אנוכיים מטבעם? ובכן, סיפור אמיתי אחד, שהתרחש כעשור אחרי יציאת הספר, מציע תשובה שונה לחלוטין – ומלאת תקווה.

ההרפתקה שסטתה מהמסלול

הסיפור שלנו מתחיל ביוני 1965 בממלכת טונגה, קבוצת איים יפהפייה באוקיינוס השקט. שישה חברים, תלמידי פנימייה קתולית בגילאי 13 עד 19, החליטו שדי נמאס להם מלימודים ומאוכל של בית ספר. הם חלמו על הרפתקאות וחיים טובים יותר באיי פיג'י, במרחק של כ-800 קילומטרים משם. בלי תכנון רב, הם "לקחו בהשאלה" סירת דייגים קטנה, הצטיידו בכמה בננות וקוקוסים, ויצאו לדרך.

התוכנית הנועזת שלהם השתבשה כמעט מיד. עוד בלילה הראשון, סערה אדירה היכתה בים. הרוח קרעה את המפרש והגלים שברו את הגה הסירה. במשך שמונה ימים ארוכים ומייסרים, הנערים נסחפו בחסדי האוקיינוס, ללא מזון, ללא מים מתוקים וללא כיוון. הם שרדו על ידי איסוף מי גשם בכוסות מאולתרות שחצבו מקליפות קוקוס. כשכבר היו על סף ייאוש, הם ראו משהו באופק: צוקים ירוקים של אי. זה היה האי 'אטה ('Ata), אי געשי ונטוש.

בונים חברה, לא מלחמה

בניגוד גמור לנערים ב"בעל זבוב", הדבר הראשון שהנערים מטונגה עשו לא היה לריב על מי יהיה המנהיג. הדבר הראשון שהם עשו היה להתפלל יחד ולהודות על כך שניצלו. ואז, הם קבעו כלל בסיסי: "נעבוד יחד, נפתור בעיות יחד, ולעולם לא נריב".

הם חילקו את עצמם לצוותים של שניים, עם תורנויות מתחלפות. זוג אחד היה אחראי על שמירת האש – הם הצליחו להדליק מדורה באמצעות חיכוך מקלות, והיא לא כבתה אפילו פעם אחת במשך 15 החודשים שהיו על האי. זוג אחר היה אחראי על משמרת ותצפית, וזוג שלישי היה אחראי על חיפוש מזון. את היום שלהם הם התחילו וסיימו בשיר ובתפילה.

איך פותרים ריבים בלי מלחמות?

כמובן שהיו להם ויכוחים. הם היו בני אדם, אחרי הכל. אבל גם לזה הם מצאו פתרון מדהים. כשהיה מתעורר ריב, הם קבעו כלל של "פסק זמן" כפוי. מי שהיה כועס היה צריך ללכת לקצה השני של האי, להירגע, וכשהוא חוזר – כולם היו צריכים להתנצל ולפתור את הבעיה יחד. בלי צעקות, בלי אלימות. פשוט כבוד הדדי והבנה ששיתוף הפעולה שלהם הוא המפתח להישרדות.

חיים חדשים: חדר כושר, גיטרה ותרנגולות

התפריט הראשוני שלהם היה דל, וכלל בעיקר דגים, קוקוסים וביצי ציפורי ים. אבל יום אחד, אחרי טיפוס ארוך לפסגת האי, הם גילו משהו מדהים: שרידים של כפר נטוש מלפני כמאה שנים. שם הם מצאו עצי בננה, צמחי טארו (סוג של תפוח אדמה טרופי) ואפילו תרנגולות שהתפראו. חייהם השתפרו פלאים.

הם לא רק שרדו, הם חיו. הם בנו לעצמם מחסה יציב מעלי דקלים, הקימו גינת ירק קטנה, ואפילו בנו מעין חדר כושר עם משקולות מאולתרות מאבנים ועצים. אחד הנערים, קולו, היה יצירתי במיוחד. הוא בנה גיטרה מגזע עץ, חוטי תיל שמצא על החוף וחוטי נחושת מספינה טרופה. בלילות הם היו יושבים סביב המדורה, שרים שירים שהוא הלחין, ומעלים את המורל.

החילוץ והמסר לעולם

בספטמבר 1966, אחרי 15 חודשים, עברה ליד האי ספינה. רב החובל, הרפתקן אוסטרלי בשם פיטר וורנר, ראה דרך המשקפת שלו כתמים שרופים על הצוקים הירוקים. הוא חשב שזה מוזר וניגש לבדוק. לפתע, הוא ראה נער שחור שיער קופץ מהצוק למים ושוחה לכיוונו, ואחריו עוד חמישה. כשהם סיפרו לו את סיפורם, הוא לא האמין. הוא יצר קשר עם הבירה של טונגה, והתשובה שקיבל הייתה: "עמוד במקום. מצאת את ששת הנערים האבודים. חשבנו שהם אינם בין החיים, ואפילו נערכו להם הלוויות".

הסיפור המופלא שלהם נשכח עם השנים, עד שההיסטוריון ההולנדי רוטגר ברגמן גילה אותו מחדש וכתב עליו בספרו "המין האנושי: היסטוריה מלאת תקווה". עבור ברגמן, סיפורם של הנערים מטונגה הוא ההוכחה הניצחת שבניגוד למה שחשב גולדינג, הטבע הבסיסי שלנו הוא לא אנוכי ואלים, אלא חברותי ונוטה לשיתוף פעולה. כפי שאמר אחד הנערים, סיונה, שנים רבות לאחר מכן: "המסר שלנו לעולם הוא שאם כולנו נעזור אחד לשני ולא נהיה חמדנים, נוכל לשרוד כל אתגר".