דמיינו שאתם הולכים ברחוב בעיר גדולה, בצד השני של העולם. מסביבכם המון אנשים צועקים ושרים, מניפים שלטים ודגלים. זוהי הפגנה, דרך של אנשים להשמיע את קולם. אבל אז, אתם קולטים משהו יוצא דופן: בין דגלי איראן הצבעוניים, מתנופף בגאווה דגל כחול-לבן. דגל ישראל. והכי מפתיע? מי שמחזיק אותו הוא בכלל מפגין איראני. זה בדיוק מה שקרה לאחרונה בסידני, אוסטרליה, וזה סיפור על תקווה, על אומץ ועל חברות שמנצחת דעות קדומות.

מה קורה בסידני?

כדי להבין את התמונה המלאה, צריך להבין מי הם המפגינים. מדובר באזרחים איראנים שעזבו את מולדתם ועברו לגור במדינות אחרות, כמו אוסטרליה. הם נקראים גולים. הם יצאו לרחובות כדי למחות נגד השלטון הנוכחי באיראן, שלדעתם פוגע בזכויות האדם ובחופש של האזרחים. הם רוצים עתיד טוב יותר למשפחות ולחברים שנשארו מאחור, עתיד של חופש ושלום.

בתוך ההפגנות האלה, הצטרפו גם ישראלים שחיים בסידני, כדי להראות תמיכה. אחד מהם הוא אופיר בירנבאום. הוא סיפר שבפעם הראשונה, הוא קצת חשש. "לא הייתי בטוח אם זה במקום להניף דגל ישראל בהפגנה שמתמקדת באיראנים", הוא שיתף. אבל אז קרה משהו מדהים. המפגינים האיראנים שאלו אותו: "איפה הדגל שלך?". ברגע שהוא הוציא את דגל ישראל, עשרות אנשים התאספו סביבו, רצו להצטלם איתו, ואפילו ביקשו להחזיק את הדגל ולהניף אותו בעצמם. זה היה רגע מרגש שהראה שהחיבור בין האנשים חזק יותר מכל סכסוך פוליטי.

קולות מהשטח: סיפורם של דניאל ואופיר

"הם האחים שלנו"

אופיר מספר שהאיראנים בהפגנות לא רק קיבלו אותו בברכה, אלא ממש יצאו מגדרם כדי להראות את אהבתם. הם קנו בעצמם דגלי ישראל וחילקו אותם למשתתפים. "כמעט כל מי שהחזיק דגל ישראל היה איראני", הוא אומר. לדבריו, העם האיראני מרגיש שישראל מבינה את הקושי שלהם. "הם יודעים שאנחנו האחים שלהם", הוא מסביר. זו תזכורת חשובה שהרבה פעמים, מה שאנחנו שומעים בחדשות על ממשלות ומנהיגים לא תמיד משקף את מה שהאזרחים הפשוטים מרגישים בלב.

"יש לנו היסטוריה משותפת"

דניאל תחדוס, צעיר איראני שעבר לסידני לפני כעשור, מסביר את החיבור מהצד שלו. הוא מספר שהקהילה האיראנית בסידני החלה להביע תמיכה בקהילה היהודית והישראלית אחרי האירועים הביטחוניים הקשים שהחלו באוקטובר 2023 בישראל. "עמדנו לצד חברינו היהודים", הוא אומר, "לא רק כי עברנו דברים דומים, אלא כי אנחנו יודעים שהם בעלי ברית עם אלפי שנים של היסטוריה משותפת, ולעיתים קרובות גם אתגרים משותפים". דניאל מתכוון להיסטוריה הארוכה והעשירה בין העם היהודי לעם הפרסי (השם הקדום של איראן), סיפור שהחל עוד בימי המלך כורש, שעזר לעם היהודי לחזור לארצו ולבנות את בית המקדש השני.

מעבר לפוליטיקה: חיבור בין עמים

הסיפור מסידני מלמד אותנו שיעור חשוב: ממשלה היא לא עם. לפעמים, מנהיגים של מדינות מקבלים החלטות ונוקטים עמדות שגורמות למתיחות ולקשיים. אבל האנשים הרגילים במדינות האלה – הילדים, ההורים, האמנים, המדענים – בסך הכל רוצים לחיות בשלום ובכבוד. הם חולמים על עתיד טוב יותר, בדיוק כמונו.

ההפגנות המשותפות האלה הן כמו זרעים של תקווה. הן מראות שלמרות כל הכותרות והפוליטיקה, הקשר האנושי יכול לגבור. כשאופיר הניף את דגלו ודניאל עמד לצידו, הם לא ייצגו ממשלות. הם ייצגו את עצמם, את הרצון שלהם לחברות, ואת התקווה המשותפת לעולם טוב יותר. הם הראו לעולם שגם כשנדמה שיש חומה גבוהה בין עמים, תמיד אפשר למצוא סדק קטן של אור, ולהתחיל לבנות דרכו גשר.