כשאנחנו חושבים על איים, אנחנו מדמיינים חופים טרופיים עם עצי קוקוס. אבל מה לגבי האי הגדול ביותר בעולם, ש-80% ממנו מכוסה בשכבת קרח בעובי של קילומטרים? זהו גרינלנד, מקום קסום וקפוא בקצה הצפוני של כדור הארץ. באופן מפתיע, המקום הזה עורר את דמיונה ותאבונה של ארצות הברית במשך דורות. זה לא סיפור חדש שהתחיל עם נשיא כזה או אחר; זוהי סאגה היסטורית על מיקום, כוח ומשאבים.

אוצרות מתחת לקרח: החלום הראשון

הסיפור מתחיל באמצע המאה ה-19, עם איש בשם ויליאם סיוורד, שהיה שר החוץ של ארה"ב. סיוורד היה איש עם חזון, והוא זה שארגן את רכישת אלסקה מרוסיה, עסקה שאנשים רבים חשבו שהיא 'טיפשית' בזמנו. אבל סיוורד ראה משהו שאחרים לא ראו: פוטנציאל. הוא הביט צפונה, אל עבר גרינלנד, וראה הרבה יותר מסתם קרח. הוא כתב על כמויות אדירות של לווייתנים וכלבי ים (שמהם הפיקו שמן יקר לתאורה), דגים למאכל, וחשוב מכל - פחם. באותה תקופה, פחם היה כמו הנפט של היום, הדלק שהניע את העולם. סיוורד דמיין את ארה"ב שולטת במשאבי הטבע האדירים האלה ודרכם במסחר העולמי. הרכישה לא יצאה לפועל אז, אבל הרעיון נזרע.

משחק שחמט עולמי: גרינלנד במרכז הלוח

ככל שהעולם התקדם למאה ה-20, החשיבות של גרינלנד השתנתה. פחות התמקדו במשאבי הטבע ויותר במיקום שלה. תחשבו על זה כמו משחק לוח אסטרטגי: לפעמים, המשבצת החשובה ביותר היא לא זו עם האוצר, אלא זו ששולטת על כל הלוח. גרינלנד נמצאת בדיוק במקום כזה, בין צפון אמריקה לאירופה.

תוכניות חליפין מורכבות

בתחילת המאה ה-20, עלה רעיון יצירתי במיוחד. שגריר אמריקני הציע עסקת חליפין מסובכת: ארה"ב תקבל את גרינלנד מדנמרק. בתמורה, ארה"ב תיתן לדנמרק איים בפיליפינים. דנמרק, מצדה, תעביר את האיים האלה לגרמניה, וגרמניה תחזיר לדנמרק שטח חשוב שהיא איבדה בעבר. זה היה כמו טרייד מסובך של קלפים בין שלושה חברים, אבל בסופו של דבר התוכנית הייתה נועזת מדי ולא יצאה לפועל.

תחנת דלק לעולם החופשי

במהלך מלחמת העולם השנייה, החשיבות של גרינלנד זינקה לשחקים. אחרי שגרמניה הנאצית כבשה את דנמרק, היה חשש שהיא תשתלט גם על גרינלנד ותאיים על אמריקה. לכן, ארה"ב לקחה על עצמה את הגנת האי. גרינלנד הפכה לתחנת תדלוק ועצירה חיונית עבור אלפי מטוסים של בעלות הברית בדרכם לאירופה. היא הייתה כמו תחנת רענון בטוחה באמצע כביש מהיר ומסוכן. החשיבות הייתה כה גדולה, שבשנת 1946, אחרי המלחמה, ארה"ב הציעה לדנמרק באופן רשמי 100 מיליון דולר בזהב תמורת האי. הדנים נדהמו וסירבו בנימוס. שר החוץ שלהם אמר, "איננו חבים לאמריקה את כל האי גרינלנד".

עידן הקרח והטילים: סודות מתחת לאדמה

לאחר מלחמת העולם השנייה, החל עידן חדש של מתח עולמי שנקרא המלחמה הקרה, בין ארה"ב לבין ברית המועצות. שוב, המיקום של גרינלנד היה קריטי. היא שכנה בדיוק באמצע הדרך בין שתי המעצמות. אם הייתם טיל ששוגר מברית המועצות לארה"ב, הייתם צריכים לעבור מעל הקוטב הצפוני – כלומר, מעל גרינלנד.

ארה"ב חתמה על הסכם חדש עם דנמרק והקימה בצפון-מערב האי בסיס אווירי ענק שנקרא 'תולה'. הבסיס הזה היה העיניים והאוזניים של אמריקה בצפון, ושימש נקודת הזנקה למפציצים שיכלו להגיע לערים סובייטיות בתוך שעות. אבל הסיפור לא נגמר שם. האמריקאים לקחו את זה צעד אחד קדימה, עם פרויקטים סודיים שנשמעים כמו מדע בדיוני:

• פרויקט 'קמפ סנצ'ורי' (Camp Century): האמריקאים בנו עיר שלמה מתחת לשכבת הקרח! זו הייתה רשת של מנהרות עם מעבדות, חנויות ואפילו כור גרעיני קטן שסיפק חשמל. המטרה הרשמית הייתה מחקר, אבל הייתה גם מטרה סודית.
• 'מיזם תולעת אדמה' (Project Iceworm): זו הייתה התוכנית הסודית האמיתית. הצבא האמריקני תכנן לחפור רשת ענקית של מנהרות מתחת לקרח, ולהניח בהן מאות טילים גרעיניים ניידים. הרעיון היה שהסובייטים לעולם לא ידעו איפה הטילים נמצאים. הפרויקט השאפתני הזה בוטל בסופו של דבר, כי המדענים גילו משהו חשוב: הקרח זז! הוא לא יציב מספיק לבסיס כזה.

גרינלנד היום: בין עבר לעתיד

כיום, גרינלנד היא טריטוריה אוטונומית. זה אומר שיש לה ממשל עצמי, אבל היא עדיין חלק מממלכת דנמרק. חיים בה כ-56,000 תושבים, רובם אינואיטים, עם תרבות ושפה ייחודית, ורבים מהם שואפים לעצמאות מלאה. הנוכחות האמריקנית עדיין קיימת, ובסיס תולה הפך לבסיס של חיל החלל האמריקני, ועוקב אחר לוויינים וטילים. החשיבות של גרינלנד ממשיכה לגדול גם בגלל שינויי האקלים – הקרח הנמס חושף משאבי טבע חדשים ופותח נתיבי שיט שלא היו קיימים בעבר. סיפורה של גרינלנד מלמד אותנו איך פיסת אדמה קפואה בקצה העולם יכולה לעמוד במרכז ההיסטוריה העולמית, ולהזכיר לנו שהעתיד שלה שייך קודם כל לאנשים שקוראים לה בית.