סוף של תקופה: סמל אחד יורד, פרק חדש מתחיל

תארו לעצמכם סמל שכולם מכירים. סמל שרואים בכל מקום – על דש הבגד של נשיא המדינה, במהדורת החדשות, על חולצת המורה בבית הספר ועל תיקים של חברים. במשך תקופה ארוכה מאוד, כמעט שנתיים וחצי, סמל כזה היה חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי: סיכת הסרט הצהוב, שקראה להשבת החטופים. השבוע, קרה משהו משמעותי. לאחר שרן גואילי, החטוף האחרון, הושב לקבורה בישראל, המדינה כולה החלה להסיר את הסיכה. זהו לא סתם מעשה טכני של הסרת סיכה, אלא רגע סמלי עמוק, המציין סיומו של פרק כואב ומורכב בתולדות המדינה.

ההחלטה להסיר את הסיכה התקבלה בכל דרגי המנהיגות. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עלה לנאום בכנסת, החזיק את הסיכה בידו ואמר: "ענדנו כולנו את הסיכה, ועכשיו משהמשימה הושלמה, הגיע הזמן להסירה". גם יריבו הפוליטי, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, הופיע לראשונה ללא הסיכה. אפילו נשיא המדינה, יצחק הרצוג, תועד מסיר אותה. הרגע הזה, שבו מנהיגים מכל קצוות הקשת הפוליטית פעלו יחד, הראה עד כמה הנושא הזה היה בלב ליבו של הציבור הישראלי. זה היה רגע של קונצנזוס – הסכמה רחבה – שבו כולם הרגישו שהמעגל נסגר.

מה הופך פיסת מתכת לסמל כל כך חזק?

אז מהי בעצם הסיכה הזו, ולמה היא הפכה לכל כך חשובה? סיכת הסרט הצהוב היא לא המצאה ישראלית. בעולם, היא משמשת כבר עשרות שנים כסמל לתקווה לשובם של שבויים ונעדרים. בישראל, היא הפכה במהירות לסמל של ערבות הדדית. לענוד אותה היה כמו להגיד: "אנחנו לא שוכחים. אנחנו מחכים לכם. אנחנו דורשים שתחזרו הביתה".

בדיוק כמו שדגל מייצג מדינה או סמל של קבוצת כדורגל מייצג את האוהדים, הסיכה הצהובה ייצגה רעיון. היא חיברה בין מיליוני אנשים שלא הכירו זה את זה, ונתנה להם דרך שקטה וברורה להביע את תחושותיהם המשותפות – הדאגה, התקווה והדרישה לפעולה. כעת, הסרתה מסמלת את המעבר לשלב הבא: שלב של זיכרון, של הנצחה ושל בנייה מחדש. זה לא אומר ששוכחים, אלא שמתחילים לעבד את מה שקרה ולצמוח ממנו.

"הוא בבית": הקולות והרגשות

התגובות להשבתו של רן ולהסרת הסיכה היו מלאות ברגשות מעורבים. מצד אחד, עצב גדול על כך שרן לא שרד את התקופה הקשה. מצד שני, תחושת הקלה עצומה על כך שהוא הובא הביתה לקבורה מכובדת באדמת ישראל. התאומים גלי וזיו ברמן, שבעצמם חוו את השבי והושבו לישראל, הגיעו לכיכר החטופים בתל אביב ואמרו: "843 יום חיכינו לרן גואילי, היום זה נגמר... סיימנו את זה, הוא בבית". המילים הפשוטות האלה, "הוא בבית", מבטאות את תמצית הסיפור כולו.

ברשתות החברתיות, אנשים רבים שיתפו תמונות וסרטונים שלהם מסירים את הסיכה. גיל דיקמן, שבת דודתו כרמל גת נפגעה באירועים, פרסם סרטון מרגש שבו הסיר את הסיכה ואמר מילה אחת: "זהו". המילה הזו הכילה בתוכה עולם שלם של כאב, ציפייה וסוף סוף, סגירת מעגל. הרגעים האישיים האלה מראים איך סיפור לאומי גדול מורכב מהמון סיפורים אישיים קטנים.

מבצע "לב אמיץ": מאחורי הקלעים של המשימה

השבתו של רן גואילי לא הייתה מקרית. היא הייתה תוצאה של מבצע צבאי מורכב ומדויק שקיבל את שם הקוד "לב אמיץ". השם הזה נבחר בקפידה, והוא מתאר היטב את האומץ והנחישות של הלוחמים שהשתתפו בו. המבצע התרחש באזור צפון רצועת עזה, והמשימה הייתה לאתר את רן בתוך בית קברות.

הלוחמים עבדו מסביב לשעון, במשמרות, כדי שהחיפוש לא ייפסק לרגע. למקום הובא ציוד מיוחד וצוותים מקצועיים, כולל אנשי הרבנות הצבאית ורופאי שיניים, שהשתמשו בטכנולוגיות מתקדמות כמו צילומי רנטגן כדי לסייע בזיהוי המהיר. המאמץ העצום הזה מדגיש עיקרון חשוב מאוד למדינת ישראל ולצבא: לא מפקירים אף אחד מאחור, ועושים הכל כדי להביא כל חייל ואזרח הביתה, לקבר ישראל. אחד הלוחמים שהשתתף במבצע סיכם את התחושות: "אנחנו שמחים מאוד שנפלה בחלקנו הזכות להשתתף במבצע להחזרת החטוף האחרון". תחושת השליחות הזו היא שהניעה אותם במשימה הקשה.

להסתכל קדימה, בלי לשכוח

הסרת סיכת החטופים היא אבן דרך. היא מסמנת את סיומה של תקופת החירום והציפייה הדרוכה, ומאפשרת למדינה להתחיל תהליך של ריפוי. אך סיום של פרק אחד אינו מחיקה של מה שהיה. כעת מתחיל פרק הזיכרון. המשימה של כולנו היא להמשיך ולספר את הסיפורים של האנשים שעברו את התקופה הקשה, ללמוד מהם על גבורה, על חברות ועל חוסן לאומי. סמלים יכולים להשתנות או לרדת מבמת ההיסטוריה, אבל הערכים שהם מייצגים – הערבות ההדדית, הדאגה לכל אדם והתקווה – נשארים איתנו ותמיד יהיו חלק ממי שאנחנו.