דמיינו שאתם חוזרים לבית הספר אחרי חופשה ארוכה, אבל האווירה שונה. במקום שמחה וצחוק, יש מתח באוויר. אתם פוגשים את החברים שלכם, ומבט אחד בעיניים מספיק כדי להבין שכולכם חושבים על אותו הדבר. זו המציאות שפגשו לאחרונה הסטודנטים באוניברסיטאות של טהראן, בירת איראן. הם לא חזרו רק כדי ללמוד, אלא כדי להמשיך במה שהם מאמינים בו: המאבק למען חופש במדינתם.

מה גורם לצעירים למחות?

איראן היא מדינה עם היסטוריה ותרבות עשירות, אך השלטון בה מגביל מאוד את החופש של האזרחים. הממשלה קובעת כללים נוקשים לגבי דברים רבים, כמו מה מותר ללבוש, איזו מוזיקה לשמוע, ובעיקר – מה מותר להגיד ולחשוב. צעירים רבים מרגישים שהכללים האלה חונקים אותם ומונעים מהם לבנות את העתיד שהם רוצים. לכן, הם בוחרים למחות – כלומר, להביע את ההתנגדות שלהם באופן פומבי, כדי להראות לשלטון ולעולם שהם דורשים שינוי.

האוניברסיטאות הפכו למרכז חשוב של המחאה הזו. הן מקום שבו צעירים לומדים, חושבים ודנים ברעיונות חדשים. באופן טבעי, זה גם המקום שבו הרצון לשינוי מתעורר بقوة.

סיפורם של פויא וארמיטא: קולות מתוך האוניברסיטה

כדי להבין מה קורה שם באמת, כדאי להקשיב לסיפוריהם של שני סטודנטים, פויא וארמיטא, שהיו בלב ההתרחשויות.

החזרה המתוחה לקמפוס

פויא, סטודנט באוניברסיטת שריף היוקרתית בטהראן, מספר על היום הראשון בחזרה ללימודים. "השלטון חשב שהפסקה בלימודים תכבה את אש המחאה שבנו, אבל הם טעו", הוא משחזר. "ברגע שנכנסנו לקמפוס, הסתכלנו אחד לשני בעיניים. הרגשנו שיש לנו עבודה לסיים. כולנו הרגשנו עצב על חברים שנפגעו באירועים קודמים, והעצב הזה הפך לכעס משותף, לדלק שהניע אותנו לפעול".

הוא מתאר איך התחושה המשותפת הזו משכה את כולם אל מרכז הקמפוס. לא היה צורך במילים. המבטים הספיקו כדי להבין שהם הולכים להפגין שוב.

"חירות, חירות, חירות!"

ברחבה המרכזית של האוניברסיטה, הקריאות החלו להתגבר: "חירות, חירות, חירות!". הנהלת האוניברסיטה הייתה מופתעת. הם לא ציפו שהמחאה תתחדש כל כך מהר ובכזו עוצמה. אבל הסטודנטים לא היו לבד. מולם התייצבו קבוצות של סטודנטים שתומכים במשטר וגורמי ביטחון. הם ניסו להפחיד את המפגינים וצעקו סיסמאות משלהם.

"הם ניסו לדכא אותנו, אבל הפעם עמדנו מולם", אומר פויא. "קראנו להם: 'אנחנו בעלי הארץ הזאת, אתם צריכים לעזוב'. לא נסוגנו, והוצאנו את המחאה גם אל מחוץ לחומות האוניברסיטה". פויא פונה לעולם בבקשה: "אין לנו דרך אחרת מלבד ניצחון. אני מבקש מהקהילה הבינלאומית – עמדו לצד המאבק שלנו לחירות".

האחריות החברתית של הסטודנטים

ארמיטא, סטודנטית מאוניברסיטת אמיר כביר, מסבירה את המניע העמוק שמאחורי הפעולות שלהם. "הפחד תמיד קיים", היא מודה, "אבל אנחנו מדברים על אחריות חברתית. כאנשים צעירים ומשכילים, יש לנו אחריות לפעול למען חברה טובה יותר. אי אפשר להתחמק מהאחריות הזו רק בגלל שפוחדים".

היא מתארת איך הם תכננו את המחאה מראש, ואיך הסטודנטים התאספו וקראו סיסמאות שדורשות שינוי יסודי במדינה. היא בטוחה שהמחאות באוניברסיטאות יימשכו. "יותר מדי סטודנטים נפגעו מכדי שנוכל לשתוק עכשיו", היא מסבירה.

מבט לעתיד: התקווה לשינוי

הסיפור של הסטודנטים באיראן הוא סיפור על אומץ ותקווה. הם יודעים שהם מסכנים את עצמם, אך האמונה בעתיד טוב יותר חזקה מהפחד. הם מקווים שהעולם ישמע את קולם ויעזור להם להביא את השינוי שאליו הם מייחלים, בדרכי שלום, כדי שאנשים חפים מפשע, צעירים ומבוגרים, לא יצטרכו עוד להיפגע.

המאבק שלהם מזכיר לנו שכוחם של צעירים הוא עצום. בכל מקום בעולם, גם בישראל, הרעיונות, האנרגיה והנחישות של הדור הצעיר יכולים להוביל לשינויים גדולים. הסיפור של פויא וארמיטא הוא לא רק סיפור על איראן, הוא סיפור על התקווה האנושית לחופש ועל האומץ לעמוד על מה שחשוב.