דמיינו שאתם עוברים לגור במדינה חדשה ומרתקת. אתם מתרגשים ללמוד את השפה, להכיר חברים חדשים ולחוות תרבות שונה. זה בדיוק מה שפרופסור ג'ניפר מורטזשווילי, מומחית ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת פיטסבורג, עשתה כשהגיעה לישראל עם בעלה וארבעת ילדיה בחודש ינואר. היא הגיעה לכאן למטרות לימודים ומחקר, אבל מהר מאוד מצאה את עצמה חווה משהו שלא ציפתה לו: חיים כפולים. לא, היא לא הפכה לסוכנת חשאית. היא פשוט גילתה שיש פער עצום בין החיים האמיתיים שלה בתל אביב לבין האופן שבו החיים האלה מוצגים לחבריה ולקרוביה מעבר לים, בארצות הברית.

בוקר אחד, שתי מציאויות

במאמר שפרסמה בעיתון החשוב "וושינגטון פוסט", פרופ' מורטזשווילי מתארת את שגרת הבוקר שלה. לפעמים, הלילות מופרעים על ידי אזעקות, והמשפחה צריכה להיכנס למרחב המוגן. אבל בבוקר, כשהיא יוצאת למרפסת עם כוס קפה, היא שומעת רעש אחר לגמרי: רעש של בנייה. מנופים עובדים, פועלים בונים, והחיים ממשיכים. ילדיה מתחברים לשיעורים המקוונים, והיא פותחת את המחשב כדי להתחיל את יום עבודתה.

אבל אז היא פותחת את הטלפון, והעולם מתהפך. היא מקבלת הודעות מודאגות מחברים בארצות הברית. "הכל בסדר? ראינו סרטונים נוראיים!" הם כותבים. הם שולחים לה סרטונים ויראליים שמראים לכאורה את תל אביב עולה באש, בניינים הרוסים לחלוטין, ואפילו ישראלים הבורחים מהארץ בשיירות ארוכות. הבעיה? שום דבר מזה לא אמיתי. "אני יודעת, כי אני כאן", היא כותבת. היא הבינה שהיא חיה במקביל בשני עולמות: העולם האמיתי, המורכב והמתמודד של ישראל, והעולם הדיגיטלי, שבו מתנהלת "מלחמה אלטרנטיבית" של מידע כוזב.

מלחמת הפייק ניוז

מהי אותה "מלחמה אלטרנטיבית"? זהו מצב שבו המידע והסיפורים שמתרוצצים באינטרנט כל כך שונים מהמציאות, עד שזה נראה כמו שני כוכבי לכת נפרדים. פרופ' מורטזשווילי מסבירה שהסרטונים שחבריה רואים הם פייק ניוז.

איך מייצרים פייק ניוז?

• שימוש בסרטונים ישנים: לעיתים קרובות לוקחים סרטון מאירוע אחר לגמרי, אולי ממדינה אחרת או משנים קודמות, ומציגים אותו כאילו הוא קורה עכשיו בישראל.
• בינה מלאכותית (AI): הטכנולוגיה היום מאפשרת ליצור תמונות וסרטונים שנראים אמיתיים לחלוטין, אך הם מומצאים לחלוטין על ידי מחשב. כך נוצר, למשל, סרטון מזויף של פגיעה בבניין בתל אביב שזכה למיליוני צפיות, למרות שהאירוע מעולם לא קרה.

התופעה הזו מסוכנת כי היא יוצרת פחד, שנאה ובלבול. אנשים רחוקים שרואים את הסרטונים האלה מאמינים שזו האמת, וזה מעצב את דעתם על המצב בצורה שקרית לחלוטין.

ביחד, גם כשקשה

הפרופסורית מספרת על הלילה הראשון של המצב הביטחוני, שהיה המפחיד ביותר עבור משפחתה. הייתה פגיעה קרובה לביתם, והרעש היה חזק מאוד. למרבה הצער, אישה אחת לא הספיקה להגיע למרחב המוגן בזמן ולא שרדה את הפגיעה. האירוע הזה, היא מספרת, לימד את ילדיה את חשיבות ההקפדה על הנחיות הבטיחות יותר מכל הסבר שלה.

אבל מתוך החוויה המפחידה הזו, היא גילתה משהו מדהים על החברה הישראלית. במרחבים המוגנים היא פגשה את כל סוגי האנשים: יהודים, מוסלמים, נוצרים, עולים חדשים וישראלים ותיקים. כולם היו יחד, דואגים אחד לשני. היא ראתה שהוויכוחים הסוערים והכועסים שמתנהלים ברשתות החברתיות בארצות הברית נראים רחוקים וזרים למציאות שבתוך המקלט. כאן, אנשים היו עייפים ומודאגים, אבל גם מלאי תקווה וחוסן.

למה אנחנו מאמינים לשקרים?

זו אולי השאלה הכי חשובה שמעלה המאמר. פרופ' מורטזשווילי טוענת שהבעיה היא לא מחסור במידע אמיתי, אלא הנטייה האנושית שלנו להאמין למה שמתאים לסיפור שכבר יש לנו בראש. אם מישהו כבר חושב שמצב מסוים הוא רע ואסוני, הוא יאמין בקלות רבה יותר לסרטון שמראה אסון, גם אם הוא מזויף. קל יותר להאמין לסיפור פשוט ודרמטי של "טובים נגד רעים" או "הכל קורס", מאשר למציאות המורכבת, שבה יש גם קושי וגם התמודדות, גם עצב וגם בנייה.

היא מסיימת את מאמרה באותה תמונה שבה פתחה: המרפסת בתל אביב. בחוץ, צוותי הבנייה ממשיכים לעבוד. ילדיה ממשיכים ללמוד. ישראל, היא כותבת, אולי חבולה ועייפה, אבל היא לא מוותרת וממשיכה לבנות את עתידה. הסיפור האמיתי, כך היא מראה לנו, הוא לא תמיד הכי ויראלי או הכי דרמטי, אבל הוא הרבה יותר חזק ומלא תקווה.