הבית הוא איפה שהלב נמצא, גם אם זה במקלט

דמיינו שאתם אורזים תיק עם הדברים הכי חשובים שלכם ועוברים לגור, באופן זמני, במרכז נוער שכונתי שהוסב למקלט. זה אולי נשמע כמו התחלה של סרט הרפתקאות, אבל עבור משפחת רינגל – יעל (43), דייגו (42), ושתי בנותיהם, איוונה-שרה (8) ועדן-רות (4) – זוהי המציאות בתקופה האחרונה. הם לא עזבו את דירתם בת שלושת החדרים ברמת גן כי לא היה להם נעים שם, אלא מתוך החלטה אמיצה לדאוג לתחושת הביטחון של המשפחה כולה.

ההחלטה הזו לא נולדה ביום אחד. היא נטועה בזיכרון מאירוע ביטחוני קודם. "בפעם הקודמת, הבניין שלנו נפגע קשה מההדף", משתפת יעל. "היינו במקלט, אבל הוא לא היה מספיק מוגן. הרגשנו הדף חזק מאוד, וכשיצאנו ראינו שהבית ניזוק. הבנות נבהלו מאוד, ושם התחיל האתגר האמיתי שלנו". החוויה הזו הותירה ביעל ובבנותיה תחושת חרדה – דאגה חזקה מאוד שקשה לשלוט בה – בכל פעם שנשמעת אזעקה. לכן, עם תחילת המצב הביטחוני הנוכחי, יעל ידעה שהם צריכים מקום בטוח יותר, והמשפחה עברה למקלט הציבורי.

ממקלט לקהילה תוססת

המקלט שבו הם גרים אינו מרתף חשוך ומאובק. בימי שגרה, המקום הוא מרכז נוער עם חוגים וסדנאות, ולכן הוא מצויד במטבח, מקרר, שירותים ומזגנים. כל משפחה שהגיעה תפסה פינה משלה, עם מזרנים ואפילו אוהלים קטנים כדי ליצור מעט פרטיות. מהר מאוד, יעל, עם האנרגיה והאכפתיות שלה, הפכה למנהלת הלא רשמית של המקום. "חשוב לי שהכל יהיה פה טוב", היא מסבירה. "אם מגיעה משפחה חדשה, אני עוזרת להם להתארגן. אני בקשר ישיר עם ראש העיר, שדואג לשלוח צוותים שיסייעו בכל מה שצריך".

בזכות היוזמה שלה, המקום קיבל אופי של קהילה קטנה. אבל לחיות יחד עם כל כך הרבה אנשים שונים במקום אחד זה לא תמיד פשוט. יעל מתארת את המצב כ"סיר לחץ". לפעמים יש ויכוחים, למשל על המזגן, או כשאנשים שנכנסים בזמן אזעקה לא שומרים על הניקיון. ברגעים כאלה, יעל מתערבת, מרגיעה ומנסה למצוא פתרונות. "צריך הרבה הבנה והכלה כדי להסתדר", היא אומרת. "אני מנסה להראות לבנות שלי דוגמה אישית, איך עוזרים אחד לשני במצבים כאלה, למרות שזה קשה".

שגרה של יצירתיות וחוסן

איך שומרים על שפיות ושגרה במציאות כזו? עבור משפחת רינגל, התשובה היא יצירתיות ותנועה. יעל, רקדנית ומדריכת זומבה בנשמתה, לא נותנת לילדים להיתקע מול המסכים. היא מארגנת להם סדנאות חימר וצבעי מים, מוציאה רמקול ועושה לכולם שיעור ריקודים או זומבה. הפעילויות האלה הן לא רק דרך להעביר את הזמן, הן דרך לעבד רגשות, לשחרר אנרגיה ולהרגיש שמחה, גם כשהמצב בחוץ מורכב.

גם דייגו לוקח חלק חשוב בשמירה על השגרה. בכל בוקר הוא הולך לדירתם כדי להכין לבנות ארוחת בוקר מושקעת, כדי שהן יתחילו את היום בתחושה של בית. שני ההורים, שעלו לישראל מאורוגוואי ומארגנטינה מתוך ציונות ואהבה למדינה, מראים לילדיהם שהדבר החשוב ביותר הוא המשפחה. "כסף לא מעניין אותי", אומר דייגו, שמנהל תחזוקה בווילה. "מה שחשוב לי זה המשפחה ושהבנות יהיו בסדר".

שיעור באנושיות

הסיפור של משפחת רינגל הוא יותר מסיפור על התמודדות עם מצב ביטחוני. זהו שיעור על מנהיגות, על כוחה של קהילה ועל היכולת שלנו למצוא את הטוב גם במצבים קשים. הם מראים לנו שגם כשאין לנו שליטה על מה שקורה בחוץ, יש לנו שליטה על איך אנחנו מגיבים, איך אנחנו מתייחסים לאחרים ואיך אנחנו בוחרים ליצור לעצמנו סביבה תומכת וחיובית. גם הם, כמו כולם, עייפים ומקווים שהתקופה הזו תסתיים בקרוב, אבל עד אז, הם ממשיכים לרקוד, ליצור, לעזור ולהיות משפחה – וקהילה – אחת גדולה וחזקה.