כוחו של הזיכרון: הגיבורים שמעבירים לנו את הלפיד

תארו לעצמכם שהייתה לכם מכונת זמן. לא כזו עם כפתורים ואורות מהבהבים, אלא כזו שעשויה ממילים, מזיכרונות ומסיפורים של אנשים אמיתיים. כשאנחנו מקשיבים לאנשים מבוגרים שחוו אירועים היסטוריים, אנחנו בעצם נוסעים בזמן. השבוע, אנחנו פוגשים שלושה גיבורים מיוחדים במינם: אדה, ברוך ושרלוט. שלושתם היו ילדים או נערים בזמן מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה העם היהודי התמודד עם האתגר הקשה ביותר בתולדותיו – השואה.

היום, כשישראל מתמודדת שוב עם מצב ביטחוני מורכב ואתגרים לא פשוטים, הגיבורים האלה משתפים אותנו בתחושות שלהם, ומלמדים אותנו שיעור חשוב על כוח עמידה, על תקווה, ועל המשמעות של להיות ה"דור האחרון" שיכול לספר את הסיפור בגוף ראשון.

הילדה שהסתתרה והפכה למורה של כולנו

אדה קלינמן היא בת 92. כשהייתה בת 10 בלבד, פרצה מלחמת העולם השנייה. במקום ללכת לבית הספר ולשחק עם חברות, אדה ומשפחתה נאלצו להסתתר. "ישנו במקומות רבים, לפעמים אפילו ברפתות של פרות", היא מספרת. משפחתה הצליחה להשיג תעודות זהות אחרות ולהעמיד פנים שהם לא יהודים. זה דרש אומץ רב, תושייה וגם הרבה מזל.

אדה הצליחה לשרוד יחד עם הוריה ואחותה, דבר שהיה נדיר מאוד באותם ימים בפולין. לאחר שעברה את התקופה הקשה, היא עלתה לישראל, חיה בקיבוץ והקימה משפחה לתפארת. היום, כשיש אזעקות והתרעות, אדה מודה שזה מעלה בה זיכרונות מהילדות. "הזמן הקצר לרדת למקלט מלחיץ", היא משתפת בכנות. אבל אדה לא נותנת לקושי לעצור אותה. היא מרצה בפני בני נוער ותלמידים, מתוך הבנה עמוקה של השליחות שלה: "מה שנגיד עכשיו - זה מה שיישאר. זה הזיכרון שיימשך לדורות".

הדג הקטן והמחבוא הזעיר

ברוך רביד, בן 91 מרחובות, היה רק בן שש כשהמציאות סביבו השתנתה. אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלו כילד קטן אינו קשור דווקא לאירועים הגדולים, אלא למשהו שכל ילד יכול להבין: הפרידה מדג המחמד שלו. כשמשפחתו נאלצה לעזוב את ביתה, הוא נאלץ להשאיר מאחור את הדג הקטן שאהב.

ברוך ואמו נאלצו להסתתר במשך חודשים ארוכים במקומות שונים, לפעמים במחבוא קטן מאוד, שממנו לא יכלו לצאת. הקשר היחיד שלהם לעולם היה דרך נערה מקומית אמיצה שהביאה להם אוכל בסתר. למרות הילדות המורכבת, ברוך גדל להיות אדם שבנה את המדינה. הוא למד הנדסה, עבד בחברות גדולות וחשובות בישראל, והקים משפחה אוהבת.

כיום, כשהוא שומע התרעה, הוא יורד למקלט ברוגע ובזהירות. המסר שלו אלינו, הדור הצעיר, הוא שעלינו לשמור על החוזק הפנימי שלנו. "אנחנו צריכים לעבור שינוי פנימי גדול מאוד כדי שתהיה תקווה", הוא אומר, ומזכיר לנו שהכוח האמיתי של חברה נמדד באופן שבו אנשים מתנהגים זה לזה ותומכים אחד בשני.

למצוא ביטחון במקום חדש

שרלוט רות, בת 96, החליטה לעשות מעשה אמיץ במיוחד: היא עלתה לישראל מארצות הברית ממש לאחרונה. כנערה צעירה בת 14, שרלוט חוותה פרידה קשה מאוד מהוריה במחנה, והם למרבה הצער לא שרדו את התקופה הקשה. היא הצליחה לשרוד בזכות כישורי התפירה שלה, וזוכרת היטב את הקשיים העצומים שחוותה.

היום, שרלוט חיה בנתניה, מוקפת במשפחתה הענפה – חמישה דורות של ילדים, נכדים ונינים! עבורה, זהו הניצחון הגדול מכולם. למרות המצב הביטחוני בישראל, שרלוט מרגישה כאן בטוחה. למה? כי הפעם, בניגוד לילדותה, יש מי ששומר עליה. "כשאני רואה חיילים כאן, אני לא מפחדת. אלה החיילים שלי. הם שומרים עליי", היא מסבירה בהתרגשות. בארצות הברית, אנשים לא תמיד הבינו את המשמעות של המספר שעל ידה, אבל בישראל, אנשים ניגשים לחבק אותה.

הלפיד עובר אלינו

הסיפורים של אדה, ברוך ושרלוט אינם רק סיפורים על העבר. אלו סיפורים על ההווה ועל העתיד שלנו. כשהם משתפים אותנו בזיכרונותיהם, הם מעניקים לנו מתנה: את הידיעה שגם אחרי התקופות הקשות ביותר, אפשר לצמוח, לבנות בתים, להקים משפחות ולשמוח.

היום, כשאנחנו חווים אתגרים בישראל, אנחנו יכולים לשאוב מהם השראה. הם מזכירים לנו שיש לנו מדינה משלנו, מבוגרים שאחראים לביטחוננו, וקהילה שעוטפת אותנו – דברים שלא היו להם כשהם היו בגילכם. הם מבקשים מאיתנו דבר אחד: להקשיב, לזכור, ולהיות אלה שיספרו את הסיפור הלאה. עכשיו, תורנו.