המידע שלכם שווה זהב

תארו לעצמכם שאתם משתתפים בעבודת צוות ענקית בכיתה. כולם תורמים רעיונות, כותבים פסקאות, מציירים תרשימים ומשקיעים שעות של עבודה. בסוף, תלמיד אחד לוקח את כל החומר, מגיש אותו למורה תחת שמו בלבד, ומקבל את הציון המושלם ואת כל השבחים. איך הייתם מרגישים? סביר להניח שקצת מרומים.

זה בדיוק הטיעון שעומד בבסיס הדיון הסוער שמתרחש בימים אלה בארצות הברית סביב חברות הבינה המלאכותית (AI). בכל פעם שאנחנו מעלים תמונה לאינסטגרם, כותבים פוסט, מפרסמים סיפור או אפילו משאירים תגובה בסרטון ביוטיוב, אנחנו מייצרים מידע. ענקיות הטכנולוגיה, כמו גוגל, מיקרוסופט ו-OpenAI (החברה שיצרה את ChatGPT), משתמשות במידע העצום הזה כדי לאמן את המחשבים שלהן להיות חכמים יותר. עכשיו, יש מי ששואל: אם המחשבים לומדים מהמידע של כולנו, למה שרק קבוצה קטנה של אנשים תתעשר מזה?

התוכנית הדרמטית: 7 טריליון דולר לציבור

סנאטור אמריקני בשם ברני סנדרס החליט לעשות מעשה. הוא הציג הצעת חוק דרמטית ויוצאת דופן שנקראת "חוק קרן העושר הלאומית של הבינה המלאכותית באמריקה". הרעיון שלו פשוט אבל מטלטל: לקחת 50 אחוזים (חצי!) מהמניות של חברות הטכנולוגיה הגדולות ביותר שעוסקות בבינה מלאכותית, ולהעביר אותן לקרן מיוחדת שתהיה שייכת לציבור.

השווי של הקרן הזו מוערך בסכום דמיוני של כ-7 טריליון דולר (טריליון הוא אלף מיליארדים!). לפי התוכנית של סנדרס, הרווחים שהקרן הזו תייצר יחזרו ישירות לאזרחים. איך? כל אזרח אמריקני יקבל תשלום ישיר של כ-1,000 דולר בכל שנה, רק מעצם היותו אזרח. שאר הכסף העצום שיצטבר בקרן יופנה לשיפור בתי ספר, בתי חולים ופתרונות דיור למי שזקוק לכך.

מידע כמשאב טבע

כדי להבין את ההיגיון מאחורי ההצעה, צריך להסתכל על ההיסטוריה. בעבר, מדינות גילו שמשאבי טבע כמו נפט, זהב או גז טבעי שייכים לכלל האזרחים. בנורווגיה, למשל, הקימו בשנות התשעים קרן מיוחדת שאוספת את רווחי הנפט של המדינה, וכיום היא שומרת עבור אזרחי נורווגיה מעל 1.6 טריליון דולר. באלסקה שבארצות הברית, כל תושב מקבל בכל שנה צ'ק מהמדינה בזכות רווחי הנפט.

גם אצלנו בישראל קיים רעיון דומה: כאשר התגלה גז טבעי מול חופי ישראל, הוחלט להקים את "קרן אזרחי ישראל", שאוספת חלק מהרווחים כדי להשקיע בעתיד של כולנו, בחינוך ובחברה.

החידוש המרתק בהצעה הנוכחית הוא ההסתכלות על מידע דיגיטלי כעל משאב טבע לכל דבר. בדיוק כפי שהגז בים שייך לכולם, כך גם הידע האנושי שנמצא באינטרנט. תומכי החוק אומרים שחברות הטכנולוגיה לא יכלו לבנות רובוטים חכמים בלי היצירות, המאמרים והשיחות של מיליארדי בני אדם.

התנגדות עזה והחשש מהעתיד

כפי שאפשר לנחש, חברות הטכנולוגיה לא ממש אוהבות את הרעיון שייקחו להן חצי מהחברה. כלכלנים ומשקיעים מזהירים שמהלך כזה עלול לגרום לזעזוע קשה בכלכלה העולמית. אם חברות ידעו שהממשלה יכולה פשוט לקחת להן חלק גדול מהרווחים, אולי הן יפסיקו לנסות להמציא דברים חדשים?

בנוסף, ישנו חשש מהתערבות מוגזמת של הממשלה. נשיא חברת מיקרוסופט, בראד סמית', אמר בצורה ברורה שהחברה שלו לא מעוניינת להימכר לאף ממשלה. מומחים מסבירים שרעיון כזה מזכיר יותר את הכלכלה בסין, שם הממשלה שולטת בחברות הטכנולוגיה הגדולות, מאשר את הכלכלה החופשית והקפיטליסטית של ארצות הברית.

עם זאת, הרעיון שצריך לחלק את העושר שהבינה המלאכותית מייצרת אינו שייך רק לצד אחד של המפה הפוליטית. אפילו נשיא ארצות הברית טראמפ דיבר בעבר בחיוב על האפשרות שהמדינה תחזיק בחלק מחברות הטכנולוגיה הגדולות כדי שהציבור ירוויח. בצורה מפתיעה, גם סם אלטמן, המנכ"ל של OpenAI (החברה שמרוויחה מכל זה), הציע בעצמו רעיון להקמת קרן ציבורית שתבטיח שלכולם יהיה חלק בהצלחה של הטכנולוגיה החדשה.

אז מה יקרה עכשיו?

האם מחר בבוקר כל אזרח אמריקני יקבל צ'ק בדואר בזכות ה-AI? כנראה שלא. הסיכוי שהצעת החוק הקיצונית של סנדרס תעבור כפי שהיא הוא קטן מאוד. יש המון שאלות משפטיות מסובכות שצריך לפתור – למשל, איך בדיוק מוכיחים שזכויות היוצרים של כולנו הופרו?

אבל למרות שהחוק אולי לא יעבור מחר, הוא מתחיל שיחה חשובה מאוד. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר, והיא משנה את העולם שלנו. הדיון הזה מזכיר לנו שהטכנולוגיה צריכה לשרת את בני האדם, ולא להפך, ושהעתיד הכלכלי שלנו תלוי בשאלות שאנחנו שואלים היום.