כמעט כל אחד בישראל רוצה את אותו הדבר: להחזיר את כל החטופים הביתה, בשלום ובמהירות. זו המשימה החשובה ביותר. אבל כמו בבעיה מתמטית מסובכת, יש יותר מדרך אחת לנסות להגיע לפתרון, והמומחים מתווכחים מהי הדרך הנכונה והבטוחה ביותר. הכתבה הזו מסבירה את צומת הדרכים המורכב שבו ישראל נמצאת, ומציגה את שתי הגישות המרכזיות שעומדות על הפרק.

הדילמה הגדולה: לחץ צבאי או מהלך מדיני?

דמיינו שאתם מנסים לפתוח דלת נעולה. אפשרות אחת היא לנסות לפרוץ אותה בכוח. אפשרות שנייה היא לנסות למצוא את המפתח הנכון. כרגע, ישראל מתמודדת עם דילמה דומה לגבי המצב הביטחוני בעזה והחזרת החטופים.

הגישה הראשונה היא המשך הלחץ הצבאי. הרעיון מאחורי הגישה הזאת הוא שהמשך הפעילות הצבאית בעזה יפעיל לחץ כבד על חמאס, עד שהם ירגישו שאין להם ברירה אלא לשחרר את החטופים. התומכים בגישה זו מאמינים שרק באמצעות כוח אפשר להשיג את המטרות. אך לגישה זו יש מחירים: היא עלולה לסכן את חייהם של חיילים וגם את שלומם של החטופים עצמם, שמוחזקים בשטח שבו מתקיימת לחימה.

הגישה השנייה, שמוצעת על ידי מומחים בכירים לביטחון כמו אלוף (במיל') עמוס ידלין, היא שונה. הם מציעים ליזום מהלך מדיני גדול. כלומר, במקום לחכות שחמאס ייכנע, ישראל תציע בעצמה עסקה כוללת לסיום הלחימה המשמעותית. הרעיון הוא להציע עסקה ברורה: כל החטופים חוזרים הביתה בפעימה אחת, ובתמורה, צה"ל נסוג מאזורים מיושבים ברצועה ומתמקם מחדש סביבה כדי להבטיח ביטחון.

האתגר מהעולם: לחץ בינלאומי

אחד הגורמים המסבכים את המצב הוא דעת הקהל העולמית, או מה שנקרא "לחץ בינלאומי". המצב ההומניטרי הקשה של האזרחים בעזה, שרבים מהם אינם קשורים לחמאס, גורם למדינות רבות בעולם, כולל ידידות קרובות של ישראל כמו ארצות הברית, להפעיל לחץ כבד על ישראל.

לחץ זה מתבטא בקריאות להפסיק את הלחימה, באיומים בסנקציות (צעדים כלכליים נגד ישראל) ואף עלול לפגוע במעמדה של ישראל בעולם. הלחץ הזה הופך את האפשרות של המשך פעולה צבאית נרחבת לקשה יותר, כי העולם עלול לכפות על ישראל לעצור באמצע, עוד לפני שהשיגה את מטרותיה – ובראשן, שחרור החטופים. זה כמו לנסות לסיים מרוץ כשהשופטים כל הזמן מאיימים לפסול אותך.

מה מציעים המומחים?

המומחים שמציעים את הדרך המדינית, עמוס ידלין ואודי אבנטל, טוענים שהמשך המצב הנוכחי הוא "מבוי סתום". כלומר, מצב שבו כל בחירה תוביל לתוצאה לא טובה. לכן, הם מציעים לשנות כיוון.

ההצעה שלהם היא שישראל תניח על השולחן עסקה שהעולם יראה אותה כהוגנת. עסקה כזו תכלול:

1. שחרור כל החטופים: כולם חוזרים הביתה יחד.
2. סיום הלחימה העצימה: צה"ל ייסוג לקו הגנה סביב הרצועה.
3. הסדרי ביטחון: מדינות אחרות, כמו מצרים וארה"ב, יעזרו להבטיח שלא יובראו כלי נשק לרצועה.
4. עתיד הרצועה: גורמים ערביים ופלסטיניים מתונים, בתמיכה בינלאומית, יקבלו אחריות על ניהול עזה, תוך התחייבות לפירוז (הוצאת הנשק) של האזור כתנאי לשיקום שלו.

ההיגיון הוא שאם ישראל תציע הצעה כזו, הלחץ יעבור מחמאס. אם חמאס יסרב לעסקה כזו, יהיה ברור לכל העולם מי באמת מונע את השבת החטופים ואת סיום הסבל.

דוגמה מהעבר: לבנון

המומחים מזכירים את סיומה של מלחמת לבנון השנייה. גם שם, ישראל לא דרשה שארגון חיזבאללה ייכנע לחלוטין וימסור את כל נשקו. במקום זאת, הושג הסכם בינלאומי שהציב קווים אדומים ונתן לישראל את הזכות להגן על עצמה. הם טוענים שאפשר ליישם מודל דומה גם בעזה.

מבט לעתיד: מעבר למצב הביטחוני

לפי גישה זו, סיום המלחמה באופן יזום יאפשר לישראל להשיג כמה דברים חשובים. ראשית, והכי חשוב, הוא עשוי להיות הדרך הבטוחה ביותר להחזיר את כל החטופים. שנית, הוא יאפשר לצה"ל "לנשום" – להתאמן, ללמוד מהקרבות ולהתכונן לאתגרים אחרים. שלישית, הוא יעצור את הפגיעה במעמדה של ישראל בעולם ויאפשר לה לשקם את יחסיה עם מדינות אחרות. ולבסוף, הוא יאפשר לחברה הישראלית להתחיל את תהליך הריפוי והאיחוי הפנימי, שהוא חיוני לחוסן של המדינה.

ההחלטה לא פשוטה, והיא דורשת אומץ וחשיבה אסטרטגית. לא רק על הצעד הבא, אלא על כל מהלך המשחק, במטרה להבטיח עתיד בטוח יותר ולהשיב את כולם הביתה.