כותרת: כדורגל, דעות ומה שביניהם: למה חשוב להקשיב לכל הסיפור?

בעולם הכדורגל, ישנם כוכבים כל כך גדולים, שכל מילה שהם אומרים או כותבים ברשתות החברתיות זוכה לתשומת לב עצומה ממיליוני אנשים. שניים מהכוכבים האלה הם מוחמד סלאח, החלוץ המצרי המפורסם של קבוצת ליברפול, וגארי ליניקר, שהיה פעם כדורגלן אגדי באנגליה והיום הוא פרשן טלוויזיה מוכר. בדרך כלל, אנחנו שומעים עליהם מדברים על שערים מרהיבים או משחקים מותחים, אבל לאחרונה, הם עלו לכותרות מסיבה אחרת לגמרי: האופן שבו הם בחרו להתבטא על המצב הביטחוני המורכב בין ישראל לשכנותיה.

הסיפור הזה הוא לא רק על כדורגל, אלא על אחריות, על הוגנות, ועל החשיבות של לראות את התמונה המלאה, במיוחד כשמדובר בנושאים רגישים שבהם אנשים רבים נפגעים.

מה הצית את הדיון?

הכל התחיל סביב סיפורו העצוב של כדורגלן פלסטיני בשם סולימאן אל-עובייד, שאיבד את חייו במצב הקשה ברצועת עזה. כשהגוף המנהל את הכדורגל באירופה, שנקרא אופ"א, לא פירט את נסיבות המקרה, מוחמד סלאח וגארי ליניקר מיהרו לבקר אותו ברשתות החברתיות. הם דרשו מאופ"א להסביר לעולם מה קרה לו, מתוך תחושה שחשוב להשמיע את קולם של הנפגעים הפלסטינים. אנשים רבים הסכימו איתם, והרגישו שחשוב לתת במה לסיפור הזה.

הפעולה שלהם מראה איך אנשים מפורסמים יכולים להשתמש בקולם כדי להעלות מודעות לנושאים שחשובים להם. אבל, כמו במשחק כדורגל טוב, תמיד יש עוד צד למגרש, ועוד דעה שצריך לשמוע.

דעה אחרת נכנסת למגרש

כאן נכנס לתמונה עיתונאי בריטי בשם אוליבר בראון. תפקידו של עיתונאי הוא לא רק לדווח על מה שקרה, אלא גם לשאול שאלות קשות ולבחון את הדברים מכמה זוויות. בראון כתב מאמר דעה בעיתון חשוב, ובו הוא הציג נקודת מבט שונה. הוא טען שהדאגה שליניקר וסלאח מראים היא חשובה, אבל היא נראית קצת חד-צדדית.

מה זה אומר, "מוסר חד-צדדי"? דמיינו שופט כדורגל ששופט משחק, אבל הוא שם לב רק לעבירות שעושה הקבוצה בכחול, ומתעלם לחלוטין מכל העבירות שעושה הקבוצה באדום. האם זה יהיה משחק הוגן? כמובן שלא. בראון הרגיש שסלאח וליניקר מתנהגים קצת כמו אותו שופט: הם רואים ומדברים על הכאב והסבל בצד אחד, אבל שותקים לגבי הכאב והסבל בצד האחר.

שתיקה בזמן אירועים קשים

כדי להסביר את טענתו, בראון נתן שתי דוגמאות חזקות:

1. האירוע הביטחוני של השבעה באוקטובר: בראון הזכיר את היום הקשה שבו ארגון חמאס תקף את ישראל וגרם לפגיעה באנשים רבים מאוד. הוא ציין שבאותו היום, בזמן שאנשים בישראל חוו כאב ופחד עצומים, גארי ליניקר, "המצפן המוסרי של הכדורגל" כפי שכינה אותו בראון בציניות, לא כתב מילה אחת על כך. הדבר היחיד שהוא פרסם היה על קבוצת הכדורגל שלו שהגיעה למקום הראשון בליגה.

2. סיפורו של ליאור אסולין: בראון סיפר על כדורגלן ישראלי, ליאור אסולין, שאיבד את חייו באופן טרגי באותו אירוע קשה במסיבת הנובה. הוא הדגיש שישראל, בניגוד לפלסטין, חברה באופ"א – אותו ארגון שסלאח וליניקר ביקרו. ובכל זאת, במשך חודשים ארוכים, אופ"א לא הזכירה את סיפורו של אסולין, וגם הכוכבים המפורסמים לא דרשו צדק עבורו. השתיקה הזו, אמר בראון, גורמת לתחושה לא נוחה של חוסר הוגנות.

אחריות של כוכבים והסתכלות פנימה

המאמר של בראון לא עסק רק בליניקר. הוא גם התייחס למוחמד סלאח. הוא ציין שסלאח, בסרטון שפרסם לאחר תחילת המצב הביטחוני, דיבר רק על הצורך לעזור לעזה ולא הזכיר כלל את מה שקרה לאזרחי ישראל. בראון העלה שאלה מעניינת: אולי הכעס של סלאח צריך להיות מופנה לא רק כלפי גופים בינלאומיים כמו אופ"א, אלא גם קרוב יותר לבית?

הוא הסביר שמצרים, מדינתו של סלאח, נוקטת עמדה נוקשה מאוד במעבר הגבול עם עזה, דבר שמקשה על העברת סיוע או על מעבר של אנשים פגועים. אולי, רמז העיתונאי, במקום להטיף מוסר לאחרים, כדאי שסלאח ישתמש בהשפעתו כדי לעודד שינוי גם במדינתו שלו.

לראות את התמונה המלאה

בסופו של דבר, הכתבה של אוליבר בראון מזכירה לנו עיקרון חשוב מאוד: בחיים, ובמיוחד במצבים מורכבים כמו הסכסוך במזרח התיכון, הסיפור כמעט אף פעם אינו שחור ולבן. ישנם אנשים שסובלים וכואבים בשני הצדדים, וחשוב להכיר בכאב של כולם. כשלאנשים מפורסמים יש במה כל כך גדולה, יש להם גם אחריות גדולה להשתמש בה בחוכמה ובהגינות.

זה לא אומר שאסור להם להביע דעה, אבל זה כן אומר שכאשר הם בוחרים לדבר, חשוב שיעשו זאת תוך כדי שהם מראים אכפתיות וכבוד לכל המעורבים. והתפקיד שלנו, כמי ששומעים וקוראים, הוא תמיד לנסות להקשיב לכמה שיותר קולות ודעות, כדי לגבש לעצמנו הבנה רחבה, הוגנת ואנושית יותר של המצב.