כשהכדורגל פוגש את המציאות: האם כוכבים צריכים לבחור צד?

בעולם הספורט, אנחנו רגילים לראות את הכוכבים הגדולים על המגרש, מבקיעים שערים ומנצחים משחקים. אבל מה קורה כשהם יורדים מהדשא ונכנסים לזירה אחרת, מורכבת הרבה יותר – זירת הרשתות החברתיות והדיון הציבורי? השבוע, שניים מהשמות המוכרים ביותר בעולם הכדורגל, מוחמד סלאח, כוכב ליברפול ומצרים, וגארי ליניקר, פרשן וכדורגלן עבר אנגלי אגדי, מצאו את עצמם במרכזה של סערה בדיוק על רקע זה. הוויכוח שהם עוררו אינו עוסק בטקטיקה של משחק או בתוצאה על לוח השערים, אלא בשאלה עמוקה יותר: מהי אחריותם של מפורסמים כשהם מביעים דעה על נושאים רגישים, ומהי הדרך הנכונה לעשות זאת?

הכל התחיל כאשר אופ"א, ארגון הכדורגל האירופי, ציין את זכרו של כדורגלן פלסטיני. סלאח וליניקר מיהרו להגיב ברשתות החברתיות. הם מתחו ביקורת על אופ"א ודרשו מהארגון לספק פרטים נוספים על נסיבות פגיעתו. התגובות שלהם זכו לתהודה רבה, כצפוי משני אנשים עם מיליוני עוקבים. אך במהרה, עלתה שאלה נגדית בתקשורת הבריטית, שהציגה זווית אחרת לגמרי לסיפור.

מבט מהצד השני: שאלת האיזון

היה זה העיתונאי אוליבר בראון, בטור דעה שפרסם בעיתון הבריטי "הטלגרף", שהציב מראה מול סלאח וליניקר. בראון לא התווכח על זכותם להביע דעה, אלא על מה שהוא כינה "מוסר חד-צדדי". הוא שאל שאלה פשוטה אך נוקבת: מדוע קולם נשמע חזק כל כך במקרה הזה, אך נדם לחלוטין כאשר אירעו אירועים קשים בצד השני של הסכסוך?

בראון הזכיר את האירועים החמורים של השבעה באוקטובר, וציין שביום שבו אנשים רבים כל כך איבדו את חייהם בישראל, הציוץ היחיד של ליניקר, המכונה לעיתים "המצפון המוסרי של הכדורגל", עסק בכך שקבוצת טוטנהאם עלתה לראש הטבלה. הוא המשיך והזכיר את סיפורו של ליאור אסולין, כדורגלן ישראלי שאיבד את חייו בפסטיבל נובה. "מדוע על המקרה שלו", שאל בראון, "לא שמענו מילה, לא מסלאח, לא מליניקר ולא מאופ"א עצמה?" הוא הדגיש שישראל, בניגוד לרשות הפלסטינית, חברה באופן רשמי באופ"א, ולכן ציפייה להתייחסות למקרה של אסולין הייתה יכולה להיות הגיונית יותר.

מהי אחריותו של ארגון כמו אופ"א?

כאן הסיפור מסתבך עוד יותר. אופ"א (איגוד התאחדויות הכדורגל האירופיות) הוא גוף שאמור להיות א-פוליטי, כלומר, לא לנקוט צד בסכסוכים פוליטיים. תפקידו לנהל את הכדורגל באירופה. הרשות הפלסטינית כלל אינה חברה באופ"א, אלא בהתאחדות הכדורגל של אסיה. לעומת זאת, ישראל כן חברה באופ"א מאז שנות ה-90. הטענה של בראון היא שאם כבר אופ"א בוחרת להתייחס לאירועים הקשורים לסכסוך, עליה לעשות זאת באופן מאוזן ועקבי, ולא לבחור צד אחד תוך התעלמות מהצד האחר.

הכוח שבידיים שלכם (ושל סלאח)

הדיון הזה מדגיש את הכוח העצום שיש לדמויות ציבוריות. ציוץ אחד של מוחמד סלאח מגיע לעשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם. כשהוא מדבר, אנשים מקשיבים. לכן, עולה השאלה על אחריותם. האם הם צריכים להשתמש בקולם כדי להאיר על סבל, גם אם זה רק סבל של צד אחד? או שאולי האחריות הגדולה יותר היא להציג תמונה מורכבת, להבין שמאחורי כל סכסוך יש בני אדם בשני הצדדים שחווים כאב וקושי, ולקרוא להבנה ולשלום במקום להעמיק את השסעים?

בראון טען כי סלאח, כאזרח מצרי, יכול היה להפנות את ביקורתו דווקא לממשלתו שלו, שלעיתים מקשה על העברת סיוע או פצועים מעזה למצרים. זו דוגמה לכך שלעיתים קל יותר לבקר גוף בינלאומי רחוק מאשר להתמודד עם המורכבות קרוב לבית.

בסופו של יום, הסיפור הזה הוא לא רק על כדורגל. הוא שיעור חשוב באזרחות דיגיטלית, בחשיבה ביקורתית ובאמפתיה. הוא מזכיר לנו שתמיד כדאי לחפש את הסיפור המלא, לשאול שאלות ולא לקבל כל פוסט או ציוץ כאמת מוחלטת. בעולם רווי במידע ודעות, היכולת שלנו להקשיב, ללמוד ולגבש דעה עצמאית ומאוזנת היא אולי הכוח החשוב ביותר שיש לנו.