הנסיכה שקוראת ספרים: איך הופכים סיפור ישן לגיבורה מודרנית?

דמיינו שאתם מקבלים הזדמנות להיכנס לנעליה של דמות שתמיד הערצתם. זה בדיוק מה שקרה לזמרת והשחקנית המוכשרת ליהי טולדנו, שנבחרה לגלם את בל, הגיבורה האהובה מהמחזמר "היפה והחיה". עבור טולדנו, זו לא סתם עוד עבודה, אלא הגשמת חלום. "אני הייתי הכי ילדת דיסני", היא מספרת, "זו נסיכה שתמיד אהבתי אותה". היא אפילו הרגישה שהיא "זימנה" את התפקיד לחייה, אחרי שבגיל 18 התחפשה לבל במסיבת פורים. החיבור שלה לדמות הוא עמוק ואישי, והוא הולך להפוך את ההפקה החדשה למשהו מיוחד במינו.

אבל מה הופך את בל לדמות כל כך אהובה ומשמעותית, גם שנים רבות אחרי שהסיפור נכתב לראשונה? ואיך הפקה מודרנית יכולה לקחת סיפור מהמאה ה-18 ולהפוך אותו לרלוונטי עבורנו, כאן ועכשיו?

מי את, בל? יותר מסתם נסיכה יפה

בניגוד לנסיכות רבות אחרות מהאגדות הקלאסיות, בל היא לא דמות שמחכה שיצילו אותה. היא הגיבורה של הסיפור של עצמה. היא חיה בכפר קטן ומרגישה קצת שונה וחולמנית. בזמן שכולם סביבה עסוקים בענייני היום-יום, היא שקועה בעולמות מופלאים שהיא מוצאת בספרים. הספרים הם החלון שלה לעולם, הם מרחיבים את דמיונה ומעניקים לה פרספקטיבה רחבה יותר על החיים. התשוקה שלה לידע ולסיפורים הופכת אותה ליוצאת דופן, ואפילו ל'מוזרה' בעיני חלק מאנשי הכפר.

ליהי טולדנו מזדהה מאוד עם הצד הזה של בל. "זה בטח נשען על קווי הדמיון שיש בינינו", היא מסבירה. "היא גם מוזרה כזו בנוף, מצילה את כל מי שמסביבה. זו ילדה שלוקחת אחריות וגדולה על המקום". בל לא מפחדת ללכת נגד הזרם. היא דוחה את גסטון, הגבר השחצן והפופולרי בכפר, כי היא רואה מעבר למראה החיצוני שלו ומבינה שהוא לא מתאים לה. היא יוצאת למסע מסוכן כדי להציל את אביה, ובסופו של דבר, היא זו שמצליחה לראות את האנושיות והטוב שבלב החיה, למרות המראה המפחיד שלו. היא מלמדת אותנו על אומץ, על חמלה, ועל החשיבות של להסתכל על הפנימיות של האדם ולא על הקנקן.

מהסיפור המקורי לבמה המודרנית

הסיפור של "היפה והחיה" נכתב במקור בצרפת במאה ה-18. באותה תקופה, הציפיות מנשים היו שונות מאוד. הן נתפסו בעיקר כמי שצריכות להיות יפות, לנהל את הבית ולהתחתן. סיפורים רבים מאותה תקופה משקפים את התפיסות האלו. טולדנו עצמה מציינת שבמובנים מסוימים, "זה מחזה די שובניסטי". כלומר, הוא נכתב מתוך תפיסת עולם שהעניקה לגברים את הכוח והמרכזיות, והציגה נשים בתפקידים משניים ומוגבלים.

כאן נכנס האתגר הגדול של הפקה מודרנית, בבימויו של משה קפטן. איך לוקחים סיפור קלאסי עם מסרים מורכבים, ושומרים על הקסם שלו תוך כדי התאמתו לערכים של ימינו? המטרה היא לא למחוק את המקור, אלא להעמיק אותו ולהאיר בו זרקורים חדשים.

לתקן את העבר: הגרסה החדשה של בל

ההפקה החדשה לא מסתפקת בלהציג את הסיפור כפי שהוא. היא מבקשת להעצים את בל אפילו יותר. "אנחנו משתדלים פה בהפקה שלנו לתת לה תכונות שאין בסרט המצויר ולא בסרט שאחר כך עשו, ואנחנו מביעים על זה ביקורת", מסבירה טולדנו. במילים אחרות, היוצרים שואלים שאלות על הסיפור המקורי ומחפשים דרכים להפוך את בל לגיבורה אקטיבית וחזקה עוד יותר. הם רוצים לוודא שהניצחון בסוף הסיפור הוא באמת שלה.

זהו שיעור חשוב בחשיבה ביקורתית. גם כשאנחנו אוהבים סיפור או סרט, מותר לנו לשאול שאלות על המסרים שלו. האם הדמויות מתנהגות בצורה שמעוררת בנו השראה? האם הסיפור מציג יחסים שוויוניים ובריאים? ההפקה החדשה עושה בדיוק את זה, והופכת את חווית הצפייה למעניינת ורלוונטית יותר עבור קהל צעיר במאה ה-21.

כוחו של תיאטרון: לספר סיפור מחדש

הבחירה של ליהי טולדנו לתפקיד, והחזון של הבמאי משה קפטן, מראים לנו את כוחו האדיר של התיאטרון. תיאטרון הוא לא רק בידור; הוא מרחב שבו אפשר לקחת סיפורים מוכרים ולספר אותם מחדש, עם דגשים חדשים ומשמעויות חדשות. הוא מאפשר לנו לבחון את העבר, להבין את ההווה, ולדמיין עתיד טוב יותר.

עבור טולדנו, ההשתתפות במחזמר הזה היא חוויה מכוננת. "זו הפקה הכי טובה שאני יכולתי לחלום להשתתף בה", היא אומרת בהתרגשות. ההתלהבות שלה מדבקת, ומזכירה לנו שמאחורי כל דמות על הבמה עומד אדם עם חלומות, שאיפות וחיבור אישי עמוק לסיפור. בל של 2024, בגילומה של ליהי טולדנו, מבטיחה להיות לא רק נסיכה מהאגדות, אלא מודל להשראה – נערה אמיצה שבוחרת בטוב לב, באינטליגנציה ובספרים, ומלמדת את כולנו שיופי אמיתי נמצא בפנים.