הסרט שכולם מדברים עליו: סיפור על אומץ, ויכוח והקשבה

דמיינו שאתם מציירים ציור מדהים שמספר סיפור חשוב, ואתם רוצים להציג אותו בתערוכה הכי גדולה בעולם. כולם מתרגשים, התערוכה מזמינה אתכם, ואז, ברגע האחרון, הם אומרים: "אמממ, בעצם... אולי לא". זה בדיוק מה שקרה לסרט תיעודי חדש ומרגש, והסיפור שמאחורי הקלעים שלו מלמד אותנו המון על חשיבותם של סיפורים, על הקשבה ועל איך פותרים אי-הסכמות.

בלב הסיפור נמצא פסטיבל סרטים ענק וחשוב בקנדה, שנקרא TIFF (ראשי תיבות של Toronto International Film Festival). פסטיבלים כאלה הם כמו חלון ראווה ענק לסרטים מכל העולם. במאים מציגים את היצירות שלהם, והקהל זוכה לראות סיפורים חדשים ומרתקים. השנה, הפסטיבל התעניין בסרט מיוחד שנקרא "הדרך בינינו", שמספר סיפור גבורה אמיתי מישראל.

סיפור הגבורה שעל המסך

הסרט מספר על איש אמיץ בשם נועם תיבון. ב-7 באוקטובר, בזמן האירועים הביטחוניים הקשים בדרום הארץ, נועם, שהיה פעם מפקד בכיר בצבא, שמע שמשפחתו נמצאת בסכנה גדולה בקיבוץ נחל עוז. הוא לא היסס לרגע. הוא נכנס לרכב ונסע דרומה כדי להציל אותם. בדרך, הוא עזר לאנשים רבים אחרים שהיו בצרה.

הבמאי של הסרט, בארי אבריץ', רצה לספר את הסיפור המדהים הזה לעולם. הוא רצה להראות איך בתוך מצב קשה ומפחיד, אדם אחד יכול להפגין אומץ לב יוצא דופן ולעזור לאחרים. זהו סרט תיעודי, כלומר הוא מבוסס על אירועים אמיתיים וכולל ראיונות וצילומים מהשטח. הפסטיבל בטורונטו חשב שזה סיפור חשוב, והזמין את הסרט להקרנה.

שינוי פתאומי בתוכניות

אבל אז, משהו השתבש. הנהלת הפסטיבל הודיעה לבמאי שהם מבטלים את הקרנת הסרט. למה? הם נתנו שתי סיבות עיקריות, ושתיהן קצת מורכבות.

בעיה של "זכויות יוצרים"

הסיבה הראשונה הייתה קשורה לכללים שנקראים זכויות יוצרים. זכויות יוצרים זה כמו חוק שאומר שאם מישהו יצר משהו – שיר, ציור או סרטון וידאו – אי אפשר להשתמש בו בלי לקבל ממנו רשות. בסרט על נועם תיבון, הבמאי השתמש בקטעי וידאו קצרים שצולמו על ידי אנשי חמאס עצמם במהלך האירועים. הפסטיבל טען שהבמאי היה צריך לקבל מהם אישור רשמי להשתמש בסרטונים. זה נשמע קצת מוזר, לבקש רשות מארגון כזה, והבמאי והצוות שלו הרגישו שזו דרישה בלתי אפשרית.

חשש ממחאות ווויכוחים

הסיבה השנייה הייתה "שיקולי ביטחון". הנושא של הסרט רגיש מאוד ומעורר רגשות חזקים אצל אנשים רבים. מנהלי הפסטיבל חששו שהקרנת הסרט תגרום לוויכוחים סוערים ואולי אפילו להפגנות מחוץ לאולם הקולנוע. הם רצו שהפסטיבל יהיה מקום בטוח ונעים לכולם, ופחדו שהסרט יפריע לכך.

תחושה של אכזבה וצנזורה

ההחלטה לבטל את ההקרנה גרמה לסערה גדולה. הבמאי, בארי אבריץ', והרבה אנשים בקהילה היהודית בקנדה, הרגישו פגועים ומאוכזבים. הם הרגישו שהפסטיבל מנסה להשתיק סיפור ישראלי ויהודי חשוב. הם השתמשו במילה קשה: צנזורה. צנזורה היא מצב שבו גוף חזק, כמו ממשלה או פסטיבל, מונע מסיפור או רעיון להגיע לציבור.

הם טענו שפסטיבל סרטים אמור להיות מקום אמיץ, שמאפשר דיון גם בנושאים קשים. "תנו לקהל להחליט מה הוא רוצה לראות!" הם אמרו. הם חששו שאם הפסטיבל נכנע ללחץ ומוותר על סרט כזה, זה עלול ליצור מצב שבו בעתיד סיפורים ישראליים אחרים לא יוצגו מחשש לתגובות שליליות.

התנצלות וחיפוש אחר פתרון

הביקורת החריפה עשתה את שלה. מנהל הפסטיבל, קמרון ביילי, הבין שנעשתה טעות. הוא פרסם התנצלות פומבית. הוא הסביר שהוא מצטער על הכאב שההחלטה גרמה. הוא הבהיר שהכוונה שלו מעולם לא הייתה לצנזר את הסרט, אלא רק לעמוד בכללים הטכניים והמשפטיים. "אני מאמין שזהו סיפור משמעותי", הוא אמר, והבטיח: "אני נשאר מחויב לעבוד עם היוצר... כדי להבטיח שהסרט יוצג בפסטיבל השנה".

עכשיו, הצוותים של הפסטיבל ושל הבמאי יושבים יחד ומנסים למצוא פתרון. זה מראה לנו שגם כש יש אי הסכמה גדולה, דיאלוג – כלומר, שיחה פתוחה וכנה – יכול לעזור לגשר על פערים. הסיום עדיין לא נכתב, אבל יש תקווה שהסיפור החשוב על גבורתו של נועם תיבון יגיע למסך הגדול בטורונטו, ויזכיר לכולם את כוחם של אומץ לב ושל סיפורים לחבר בין אנשים.