הקצב שלא מפסיק: קהילת הנובה מרפאה באמצעות מוזיקה

בפארק הירקון בתל אביב, תחת כיפת השמיים, התאספו אלפי אנשים לאירוע מיוחד במינו. זה לא היה עוד פסטיבל מוזיקה רגיל. זה היה "קונצרט הריפוי של הנובה" (Nova Healing Concert), אירוע שכולו פעימות של מוזיקה, חיבוקים של קהילה ותקווה לעתיד. על במה אחת עמדו זה לצד זה כמה מהאמנים הגדולים בישראל, מברי סחרוף וריטה ועד להקת "הדג נחש", ולצידם תקליטנים ומפיקי מוזיקת טראנס מובילים כמו "אינפקטד מאשרום". יחד, הם יצרו ערב שמטרתו הייתה כפולה: לזכור את כל מי שאיבדנו באירוע הקשה של השבעה באוקטובר בפסטיבל הנובה המקורי, ובאותה נשימה, לחגוג את החיים, את החברות ואת הכוח המרפא של המוזיקה.

מהו "קונצרט הריפוי"?

כדי להבין את משמעות האירוע הזה, צריך לחזור אחורה. פסטיבל הנובה, שהתקיים ליד קיבוץ רעים, היה אמור להיות חגיגה של מוזיקה, טבע וחופש. אך בבוקר השבעה באוקטובר, החגיגה הפכה לאירוע ביטחוני קשה מאוד, שבו נפגעו אנשים רבים. קהילת הנובה, שהורכבה מאלפי צעירים שחלקו אהבה למוזיקת טראנס ולריקודים, עברה חוויה מטלטלת.

אבל מתוך הכאב הגדול, נולדה הבטחה: "אנחנו עוד נרקוד שוב". קונצרט הריפוי הוא המימוש של ההבטחה הזו. זו הדרך של הקהילה להראות לעצמה ולעולם שהרוח שלהם לא נשברה. ריפוי, במקרה הזה, אין פירושו לשכוח את מה שקרה. להפך, זהו תהליך של התמודדות עם הזיכרונות הקשים, של מתן מקום לעצב, ובו זמנית, של מציאת דרכים להמשיך לחיות, ליצור ולשמוח. המוזיקה, שהייתה לב הפסטיבל המקורי, הפכה לכלי המרכזי בתהליך הריפוי הזה.

מוזיקה ככוח מאחד

אחד הדברים המדהימים ביותר בקונצרט היה החיבור בין עולמות מוזיקליים שונים. רוק, פופ ומוזיקה אלקטרונית התחברו יחד על במה אחת. החיבור הזה הוא סמל למשהו גדול יותר: לאחדות. הוא מראה שבתקופות קשות, כולנו יכולים להתחבר, לא משנה איזה סוג מוזיקה אנחנו שומעים או מאיזה רקע אנחנו באים. המטרה המשותפת חיברה את כולם.

סולן להקת "אינפקטד מאשרום" סיכם זאת היטב כשאמר: "אנחנו באים בראש של מסיבה, תמיד המטרה שלנו זה להרקיד את כולם... רק שהחטופים יחזרו". המשפט הזה מגלם את המהות של הערב: השמחה והריקוד אינם מבטלים את הדאגה והכאב, אלא מתקיימים לצידם. הריקוד הופך להיות סוג של תפילה, קריאה מלאת אנרגיה להשבתם של כל החטופים הביתה בשלום.

קולות מהקהילה: סיפורים של חוזק ותקווה

האירוע לא היה רק הופעות של אמנים מפורסמים. הוא היה, בראש ובראשונה, במה לקהילה עצמה.

סיפורו של אופיר

אופיר אמיר, אחד ממפיקי הפסטיבל המקורי שגם היה שם וחווה את האירוע הקשה על בשרו, שיתף בתחושותיו. הוא סיפר שהקונצרט הוא דרך להגביר את המודעות לכך שעדיין ישנם חטופים מהפסטיבל, ביניהם חברו הטוב, אלקנה בוחבוט. עבורו, האירוע הוא דרך פעולה, דרך להשמיע את קולם של אלו שעדיין לא חזרו. זה מראה איך אירוע תרבותי יכול להפוך גם למעשה אזרחי חשוב.

סיפורה של טלי

טלי וינר, שהייתה בפסטיבל ברעים, עלתה לבמה הפעם לא כרוקדת בקהל, אלא כזמרת. היא חברה בלהקה מיוחדת שנקראת "הארט אוף נובה" (הלב של נובה), המורכבת משורדי המסיבה ומבני משפחות שאיבדו את יקיריהן. "הקהילה הפכה אותנו למשפחה", היא סיפרה. הלהקה היא דוגמה מדהימה לאיך יצירה משותפת יכולה לעזור בעיבוד חוויה קשה. דרך השירים, הם מעבדים את הרגשות שלהם, חולקים את הסיפור שלהם ונותנים כוח לאחרים. "מוזיקה היא הריפוי הכי טוב שיש", אמרה טלי, וההופעה שלהם על הבמה הוכיחה זאת.

יותר מסתם מסיבה

קונצרט הריפוי של הנובה הוא תזכורת עוצמתית לכך שגם מתוך חושך גדול, אפשר ליצור אור. הוא מראה את כוחה של קהילה תומכת, כזו שחבריה דואגים זה לזה ברגעים הקשים ביותר. האירוע הזה שינה גם את האופן שבו רבים בחברה הישראלית רואים את קהילת הטראנס. כפי שאמר אופיר, פתאום הבינו שזהו "פסטיבל של חופש ואהבה", קהילה עם ערכים של קבלת האחר, חברות ואהבה.

הקונצרט בפארק הירקון לא היה רק אירוע הנצחה, אלא הצהרה של חוסן. הצהרה שאומרת שהמוזיקה לא תיפסק, שהריקוד ימשיך, ושהתקווה לחזרתם של כולם ולעתיד טוב יותר, תמיד תהיה שם, פועמת וחזקה, כמו הבאסים של מוזיקת הטראנס.