דמיינו שאתם השחקן הכי טוב בקבוצת הכדורגל שלכם. אתם מבקיעים הכי הרבה גולים, עוזרים לקבוצה לנצח במשחקים חשובים, ובסוף השנה אתם זוכים באליפות. כולם מריעים לכם! ועכשיו, דמיינו שבתחילת השנה הבאה, המאמן קורא לכם ואומר: "תודה רבה על הכל, אבל אנחנו ממשיכים בלעדיך". נשמע מוזר? לא הגיוני? זה בדיוק מה שקרה לג'אנלואיג'י דונארומה, אחד השוערים הטובים ביותר בעולם, בקבוצת הפאר פריז סן-ז'רמן (פ.ס.ז').

דונארומה, שוער איטלקי ענק ומוכשר, הוא לא סתם שחקן טוב. הוא נחשב לאחד משלושת השוערים המובילים בעולם. רק בשנה שעברה, הוא היה חלק מרכזי בהצלחה המסחררת של פ.ס.ז', שזכתה ב"טרבל" - שלושה תארים חשובים בעונה אחת, כולל זכייה היסטורית בליגת האלופות. הוא עצר כדורים בלתי אפשריים, הצטיין בדו-קרב פנדלים, ואפילו שיפר את משחק הרגל שלו, תכונה שחשובה מאוד למאמן הקבוצה, לואיס אנריקה. אז למה, למרות כל ההצלחה הזו, הקבוצה החליטה לוותר עליו?

פילוסופיה לפני כישרון

כדי להבין את ההחלטה המפתיעה הזו, צריך להבין את הראש של המאמן, לואיס אנריקה. למאמנים גדולים יש משהו שנקרא "פילוסופיית משחק". זו לא רק מערכת של טקטיקות, אלא תפיסת עולם שלמה לגבי איך כדורגל צריך להיראות. עבור אנריקה, השוער הוא לא רק מי שעוצר גולים; הוא השחקן הראשון שמתחיל את ההתקפה. הוא רוצה שוער שמרגיש בנוח עם הכדור ברגליים, שיודע למסור מסירות מדויקות תחת לחץ, ובעצם מתפקד כשחקן שדה נוסף.

למרות שדונארומה השתפר מאוד בתחום הזה, נראה שלדעת המאמן זה לא היה מספיק. אנריקה החליט להביא שוער חדש, לוקה שבאלייה, שמתאים יותר לסגנון שהוא מחפש. המאמן הסביר שהוא בחר ללכת על "קונספט אחר". זה קצת כמו במאי קולנוע שמחליף שחקן כוכב מפורסם בשחקן פחות מוכר, פשוט כי הוא מתאים יותר לדמות שהוא דמיין. ההחלטה לא הייתה על מי יותר טוב באופן כללי, אלא על מי מתאים יותר לתסריט הספציפי של המאמן.

מסר ברור על המגרש

הדרך שבה המהלך נעשה הייתה קשה וברורה. דונארומה לא רק איבד את מקומו בהרכב, הוא אפילו לא נכלל בסגל למשחק חשוב. המאמן, לעומת זאת, דאג להראות תמיכה פומבית בשוער החדש, חיבק אותו על הדשא מול המצלמות ושיבח אותו במסיבת העיתונאים. המסר היה חד: העבר הוא עבר, ואני בונה את הקבוצה בדרך שלי.

הסוכן של דונארומה, אנצו ראיולה, טען שההתנהגות של המועדון הייתה לא מכבדת ופגעה בשחקן שלו, שרצה מאוד להישאר בפריז. זה מדגיש מתח שתמיד קיים בספורט מקצועני: המתח בין הנאמנות של שחקן למועדון, לבין ההחלטות הקרות והעסקיות של ההנהלה והמאמן, שתמיד חושבים על מה שלדעתם הכי טוב להצלחת הקבוצה כולה.

אף שחקן לא גדול מהקבוצה

הסיפור הזה הוא חלק ממגמה גדולה יותר בפ.ס.ז'. בשנה שלפני כן, הקבוצה נפרדה מהכוכב הכי גדול שלה, קיליאן אמבאפה. באופן מפתיע, דווקא אחרי עזיבתו, הקבוצה זכתה בליגת האלופות. הלקח שההנהלה למדה היה ברור: אף שחקן, גדול ומוכשר ככל שיהיה, אינו חשוב יותר מהקבוצה עצמה.

ההחלטה לגבי דונארומה מחזקת את המסר הזה. היא מראה שהמאמן הוא הסמכות העליונה, והוא זה שקובע את הדרך. הקבוצה החליטה שהיא לא מוכנה יותר להיות תלויה בגחמות או בדרישות של כוכבים בודדים. זו אמירה של כוח, שמטרתה לבנות תרבות קבוצתית חזקה שבה כולם עובדים יחד למען מטרה משותפת, לפי חזונו של המאמן.

הצד העסקי של הסיפור

חשוב לזכור שכדורגל מקצועני הוא גם עסק גדול. לעיתים, החלטות קשורות גם למשא ומתן על חוזים וכסף. במקרה של דונארומה, היו חילוקי דעות בין סוכנו לבין המועדון לגבי החוזה העתידי שלו. יכול להיות שגם זה שיחק תפקיד בהחלטה של המועדון להמשיך הלאה. פ.ס.ז' אפילו הודיעה שתמכור אותו במחיר נמוך יחסית לשחקן במעמדו, מה שמראה עד כמה הם היו נחושים לבצע את השינוי.

מה הלאה עבור דונארומה?

הסיפור הזה אולי נשמע עצוב עבור דונארומה, אבל אין צורך לדאוג לו. שוער ברמתו לא יישאר בלי קבוצה לאורך זמן. כבר עכשיו מדברים על כך שקבוצות צמרת באנגליה, כמו מנצ'סטר סיטי, מעוניינות בו. באופן אירוני, המאמן של מנצ'סטר סיטי, פפ גווארדיולה, הוא זה שנחשב לאבי תורת השוער המודרני שמתחיל התקפות – בדיוק הסגנון שלואיס אנריקה רוצה ליישם. אולי המעבר לקבוצה כזו יהפוך את דונארומה לשוער שלם וטוב עוד יותר.

בסופו של דבר, הסיפור של דונארומה ופ.ס.ז' הוא שיעור מרתק על עולם הספורט. הוא מלמד אותנו שהצלחה של היום לא מבטיחה את המקום שלך מחר, שחזון של מאמן יכול להיות חזק יותר מכישרון של כוכב, ושבמשחק הקבוצתי, לפעמים צריך לוותר על חלקים מצוינים כדי שהמכונה כולה תעבוד בצורה מושלמת – לפחות בעיני מי שבונה אותה.