משחק הכללים הבינלאומי: האם איראן עומדת בפני 'כרטיס אדום'?

דמיינו שאתם משתתפים בפרויקט קבוצתי ענק בבית הספר, עם תלמידים מכל העולם. כדי שהפרויקט יצליח, כולם הסכימו על סט כללים ברור: מה מותר לעשות, מה אסור, ומה הפרס בסוף. אבל מה קורה אם אחת הקבוצות מתחילה לכופף את הכללים? ומה אם יש סעיף מיוחד בהסכם שמאפשר להחזיר את המצב לקדמותו, כאילו אותה קבוצה מעולם לא קיבלה את הפרס שלה? זה בדיוק מה שקורה עכשיו על הבמה העולמית בין איראן לכמה מהמדינות החזקות באירופה.

בלב הסיפור עומד הסכם חשוב שנחתם בשנת 2015, שנקרא הסכם הגרעין (או בשמו הרשמי, JCPOA). במסגרת ההסכם הזה, איראן הסכימה להגביל באופן משמעותי את תוכנית הגרעין שלה. העולם היה מודאג מכך שאיראן עלולה לפתח נשק גרעיני, שהוא נשק רב עוצמה, ולכן ההסכם נועד לוודא שהתוכנית שלה תישאר למטרות שלום בלבד, כמו ייצור חשמל. בתמורה, מדינות העולם, כולל ארה"ב, צרפת, בריטניה וגרמניה, הסכימו להסיר מעל איראן סנקציות כלכליות כבדות – מעין 'עונשים' כלכליים שהקשו על הכלכלה שלה.

מדוע ההסכם הישן נמצא בבעיה?

בשנת 2018, ארצות הברית החליטה לפרוש מההסכם. היא טענה שההסכם לא היה מספיק חזק ושאיראן ממשיכה בפעולות שפוגעות ביציבות באזור. הפרישה הזו הייתה כמו שאחד השחקנים המרכזיים בפרויקט שלכם פתאום עוזב ומפסיק לשתף פעולה. בעקבות זאת, ארה"ב החזירה את הסנקציות שלה על איראן.

איראן, מצידה, הרגישה שהיא לא מקבלת את מה שהובטח לה. היא טענה שמדינות אירופה לא הצליחו לפצות אותה על הנזק הכלכלי שנגרם מהסנקציות האמריקאיות. לכן, היא החלה בהדרגה להפר את מגבלות ההסכם. אחד הצעדים המשמעותיים ביותר היה הגברת קצב העשרת האורניום שלה לרמה של 60%. כדי להבין את המשמעות, חשבו על זה כמו מתכון לעוגה: כדי להכין עוגה רגילה צריך כמות קטנה של חומר התפחה. אבל כדי ליצור משהו חזק הרבה יותר, צריך ריכוז גבוה בהרבה של אותו חומר. הרמה הדרושה לנשק גרעיני היא כ-90%, כך ש-60% נחשב לצעד גדול ומדאיג בכיוון הזה.

כפתור החירום: הכירו את מנגנון ה-'סנאפבק'

כאן נכנס לתמונה מושג שנשמע כמו משהו מסרט מדע בדיוני: מנגנון ה'סנאפבק' (Snapback). המנגנון הזה נכתב מראש בתוך הסכם הגרעין המקורי, והוא משמש כמעין 'כפתור חירום'. הוא מאפשר למדינות שהיו חלק מההסכם המקורי (כמו צרפת, בריטניה וגרמניה, המכונות יחד 'E3') להחזיר במהירות את כל הסנקציות הבינלאומיות שהוסרו מאיראן ב-2015, אם הן מאמינות שאיראן מפרה את ההסכם באופן חמור.

איך זה עובד בפועל?

כדי להפעיל את ה'סנאפבק', המדינות צריכות לפנות למועצת הביטחון של האו"ם – הגוף החזק ביותר באו"ם שאחראי על שלום וביטחון עולמי. מרגע שהמנגנון מופעל, מתחילה ספירה לאחור של 30 יום. אם בתוך זמן זה המועצה לא מצביעה במפורש בעד המשך הקלות הסנקציות לאיראן, כל הסנקציות הישנות חוזרות אוטומטית. לצרפת ובריטניה, שהן חברות קבועות במועצה, יש זכות וטו, כלומר הן יכולות לחסום כל החלטה שנוגדת את רצונן. לכן, ברגע שהן יחליטו להפעיל את המנגנון, יהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור את חזרת הסנקציות.

מרוץ נגד הזמן

מדוע כל זה קורה דווקא עכשיו? כי הסעיף בהסכם שמאפשר את הפעלת ה'סנאפבק' עומד לפוג באוקטובר הקרוב. מדינות אירופה מרגישות שזה 'או עכשיו או לעולם לא'. אם הן לא יפעלו בקרוב, הן יאבדו את כלי הלחץ החזק ביותר שיש להן כדי לשכנע את איראן לחזור ולציית לכללי ההסכם. הן מנהלות שיחות אחרונות עם איראן בניסיון להגיע להבנות חדשות, אך השעון מתקתק.

אם ה'סנאפבק' יופעל, על איראן יוטלו מחדש הגבלות חמורות. למשל, איסור על קנייה ומכירה של סוגי נשק מסוימים, הגבלות על תוכנית הטילים שלה, הקפאת כספים איראניים בבנקים ברחבי העולם, ועוד. איראן, מצידה, טוענת שלמדינות אירופה אין זכות חוקית לעשות זאת ואיימה שאם הסנקציות יחזרו, היא תגיב בצעדים חריפים, כמו פרישה מאמנה בינלאומית חשובה למניעת הפצת נשק גרעיני.

מה שברור הוא שהעולם צופה בדריכות ב'משחק' הדיפלומטי המורכב הזה. ההחלטות שיתקבלו בשבועות הקרובים ישפיעו לא רק על איראן ואירופה, אלא על היציבות באזור כולו. זהו תזכורת לכך שבעולם שלנו, הסכמים, כללים ושיתוף פעולה הם הכלים החשובים ביותר שיש לנו כדי לפתור אתגרים גדולים ולשמור על עתיד בטוח יותר לכולם.