במרכזה של העיר הגדולה תל אביב, יש כיכר שקיבלה שם חדש בחודשים האחרונים: "כיכר החטופים". זה לא שם רשמי שתמצאו במפה, אלא שם שהציבור נתן לה. הכיכר הזו הפכה למקום מפגש מרגש, מקום שאליו מגיעים אלפי ישראלים כדי להראות תמיכה במשפחות שאהוביהן עדיין לא חזרו הביתה מהמצב הביטחוני הקשה.

ים של אנשים עם מטרה אחת

דמיינו שאתם רוצים להעביר מסר ממש חשוב, למשל, שצריך להציל גן שעשועים ישן בשכונה. מה תעשו? אולי תכינו שלטים, תספרו לחברים, ואז תתאספו כולם יחד בגן כדי שיראו כמה הוא חשוב לכם. זה בדיוק מה שקרה השבוע בתל אביב, רק שהסיבה הייתה גדולה וכואבת הרבה יותר.

אלפי אנשים, מילדים ועד סבים וסבתות, הגיעו מכל רחבי הארץ. הם צעדו ברחובות לכיוון הכיכר, בצעדה של תקווה. הם החזיקו תמונות של האנשים שהם כל כך מתגעגעים אליהם, ולבשו חולצות עם הכיתוב "החזירו אותם הביתה עכשיו". הצעדה הזו, וגם עצירות קצרות שנעשו בכבישים מרכזיים, היו הדרך שלהם לומר למנהיגי המדינה: "תעצרו רגע הכל. יש משהו דחוף שחייבים לטפל בו. אנשים מחכים לנו".

סיפורים מהלב על הבמה

במרכז הכיכר הוקמה במה, ועליה עמדו אנשים אמיצים ששיתפו את הסיפורים האישיים שלהם. אחת מהן הייתה שרון, אמא שחזרה מהשבי יחד עם שתי בנותיה הקטנות, אבל בעלה, דוד, עדיין שם. היא סיפרה בדמעות שלפעמים בלילה, הבנות שלה שואלות אותה: "אמא, את בטוחה שאבא יחזור?".

שרון הסבירה שהשאלה הזו כל כך קשה לה, כי היא מרגישה שיש פתרון אפשרי, שיש עסקה שאפשר לעשות כדי להחזיר את כולם, אבל משהו עוצר את זה. היא הרגישה שהיא חייבת לדבר בשם בעלה ובשם כל מי שעדיין מחכה לחזור. הקול שלה, ושל אחרים שדיברו, היה חזק ועצוב, אבל גם מלא בכוח ובתקווה.

הייתה שם גם נילי, שחזרה מהשבי, ונעם, שאביה חיים לא שרד. נילי סיפרה שהייתה יחד עם חיים במקום הקשה ההוא, וכשהיא שוחררה, היא הייתה בטוחה שהוא וכל האחרים ישתחררו מיד אחריה. היא אפילו השאירה להם הוראות מה לעשות כשיחזרו. הסיפור שלה הראה כמה חברות חזקה נוצרה בין האנשים שם, וכמה כואב לחזור כשחברים נשארים מאחור.

מה זה אומר למחות?

כשכל כך הרבה אנשים מתאספים יחד כדי להביע דעה, זה נקרא מחאה או הפגנה. במדינה דמוקרטית כמו ישראל, זוהי זכות בסיסית וחשובה. זו הדרך של האזרחים לומר למנהיגים שלהם מה הם חושבים ומרגישים. זה לא תמיד קל, ולפעמים זה יוצר אי-נוחות, כמו כביש שנסגר, אבל המטרה היא לגרום לכולם, ובמיוחד למקבלי ההחלטות, להקשיב למסר חשוב.

רגשות מעורבים וכעס

בזמן שהמשפחות והתומכים עמדו בכיכר, התפרסמה ידיעה שחלק ממנהיגי המדינה נמצאים בארוחת ערב חגיגית בירושלים. הידיעה הזו גרמה להרבה כאב וכעס בקרב המוחים. הם הרגישו שהמנהיגים לא מבינים את הדחיפות ואת הכאב העצום. זה הרגיש להם קצת כאילו בזמן שחבר טוב שלכם זקוק לעזרה דחופה, אתם הולכים לסרט. התחושה הייתה שהדברים לא נמצאים בסדר העדיפויות הנכון, ושהמנהיגים צריכים להיות איתם, להקשיב להם, ולפעול למענם.

התקווה לא נעלמת

למרות הכאב והקושי, הערב הזה בכיכר היה גם מלא בתקווה. הוא הראה למשפחות שהן לא לבד. עם ישראל כולו עומד מאחוריהן, מחבק אותן ותומך בהן. הכוח של ה"ביחד" הזה נותן להן כוח להמשיך להיאבק. הן מאמינות שאם ימשיכו להשמיע את קולן, בסוף מישהו יקשיב והילדים, ההורים, האחים והחברים שלהם יחזרו הביתה בשלום. וזו התקווה שמחזיקה את כולם.