כמעט 700 ימים. זה יותר משתי חופשות קיץ. זה כמעט שתי שנות לימודים שלמות. זה פרק זמן כמעט בלתי נתפס לחכות שמישהו שאתה אוהב יחזור הביתה. עבור סילביה קוניו, אמא של דוד ואריאל, כל יום כזה הוא נצח. בניה נמצאים במצב קשה ומורכב מאז אירועי השבעה באוקטובר, והיא, כמו משפחות רבות אחרות, עושה הכל כדי להשמיע את קולם.

לאחרונה, בעצרת שנערכה ב"כיכר החטופים", מקום שהפך לסמל של תקווה וכאב, סילביה עלתה לבמה. היא לא נשאה נאום ארוך. היא פשוט שאפה אוויר וזעקה במילה אחת את מה שיושב על ליבם של רבים כל כך: "די!". הזעקה הזו לא הייתה רק צעקה של כאב, היא הייתה קריאה לפעולה, תזכורת למנהיגים ולכל מי שיכול להשפיע, שהזמן אוזל ושהדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את כולם הביתה.

בין שתי דרכים קשות

כדי להבין את המצב המורכב, חשוב להכיר את שתי הדרכים המרכזיות שמדברים עליהן כדי להשיב את האנשים שנמצאים בשבי. דרך אחת היא הסכם או עסקה. בדרך זו, מנהלים משא ומתן עם הצד השני ומגיעים להבנות שמאפשרות את שחרורם. זו דרך שלרוב נחשבת בטוחה יותר עבור השבויים, אבל היא יכולה להיות ארוכה ומסובכת.

הדרך השנייה היא מבצע צבאי. כאן, כוחות הביטחון מנסים להגיע אל המקום בו מוחזקים האנשים ולהשיב אותם בכוח. מבצעים כאלה דורשים אומץ ותכנון מדהימים, אבל הם גם כרוכים בסיכון גדול, גם לחיילים וגם לאנשים שהם מנסים להציל.

סילביה, בריאיון שנתנה, הסבירה מדוע היא מעדיפה את הדרך הראשונה. לאחרונה, הושבו גופותיהם של שני חטופים, אילן וייס ועידן שתיוי, במבצע צבאי. החדשות האלה, על אף שהביאו לסיום את חוסר הוודאות עבור משפחותיהם, היו קשות מאוד עבור משפחות אחרות. "זה מפחיד לחשוב על זה כי מחזירים ארונות, במקום חיים", אמרה סילביה. היא, כמו רבים אחרים, מאמינה שהסכם הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח שכולם יחזרו בחיים ובשלום.

משפחה שמחכה

ההמתנה הזו משפיעה על משפחות שלמות, ובמיוחד על הילדים. לדוד, בנה של סילביה, יש שתי בנות קטנות, אמה ויולי. הן עומדות להתחיל שנה חדשה בגן, שנה נוספת בלי שאבא שלהן יחזיק להן את היד בדרך. אשתו של דוד, שרון, שבעצמה הייתה בשבי ושוחררה, סיפרה על רגע קורע לב. "לפני כמה ימים, כשהשכבתי אותן לישון הן שאלו 'את בטוחה שאבא יחזור?'".

השאלה הזו של ילדות קטנות ממחישה את הלב של הסיפור כולו. זו לא רק שאלה של פוליטיקה או אסטרטגיה צבאית, זה סיפור על אבא שחסר לבנות שלו, על בן שחסר לאמא שלו, על אנשים שחייהם נעצרו. שרון הוסיפה ואמרה שהיא לא יכולה להבטיח להן בביטחון מלא, כי היא יודעת כמה המצב מורכב וכמה אכזבות הן כבר חוו. היא מרגישה שיש כאלה שמעכבים את ההחלטות החשובות שיכולות להציל חיים.

הכוח להשמיע קול

אז מה אזרחים יכולים לעשות במצב כזה? הסיפור של סילביה מראה לנו את כוחה של מחאה אזרחית. במדינה דמוקרטית, לקול של האזרחים יש משמעות. כשאנשים מתאספים בכיכרות, כותבים, מדברים ודורשים מהמנהיגים שלהם לפעול, הם יוצרים לחץ ציבורי. הצעקה של סילביה, "די!", הדהדה בכל הארץ בדיוק בגלל שהיא ביטאה רגש משותף לרבים. היא אמרה: "אני מאוד מקווה שהצעקה שלי הגיעה ללב של מי שמחליט החלטות. שיחשוב שאלו הבנים שלו".

היא מבקשת מהמנהיגים, שמכונים "מקבלי ההחלטות", לשים את נושא החטופים בראש סדר העדיפויות. לא לדבר רק על תוכניות לחימה, אלא לדבר על האנשים, על החיים שלהם, ועל המחויבות של המדינה להחזיר אותם. המאבק שלה הוא תזכורת לכך שמאחורי כל כותרת בעיתון עומדים בני אדם, משפחות שלמות, שעולמן התהפך ומחכות לרגע אחד של נחת.