איך אומרים שלום בהרי ההימלאיה? המסע המופלא של סיון

דמיינו שאתם אורזים תיק גב אחד ויוצאים למסע ארוך-ארוך מסביב לעולם, לגמרי לבד. זה בדיוק מה שסיון בר-לב, צעירה ישראלית אמיצה, עושה כבר שנתיים. היא מטיילת לבדה במקומות הכי רחוקים ומסקרנים, ומשתפת בחוויות שלה ברשתות החברתיות כדי שגם אנחנו נוכל לטייל יחד איתה דרך המסך. באחד ממסעותיה, היא הגיעה למקום גבוה במיוחד בהרי טיבט שבסין, ושם נתקלה במנהג עתיק ומיוחד במינו, שגרם לה ולעוקבים שלה לחשוב המון על החיים, על הטבע ועל דרכים שונות להיפרד מאנשים אהובים.

במקום מרוחק זה, סיון למדה על טקס שנקרא "קבורת שמיים". זה אולי נשמע קצת מוזר בהתחלה, אבל עבור האנשים שחיים שם, זוהי דרך מלאת כבוד ומשמעות. סיון בחרה לשתף את מה שלמדה, כדי להראות לנו כמה העולם שלנו גדול ומגוון, ושיש אינסוף דרכים לחיות, להאמין ולהיפרד.

מהי "קבורת שמיים"?

אז מה זה בעצם הטקס המיוחד הזה? "קבורת שמיים" היא מנהג פולחני עתיק שמתקיים בעיקר בטיבט ובאזורים הגבוהים של הרי ההימלאיה. על פי האמונה הבודהיסטית הטיבטית, אחרי שאדם נפטר, נשמתו כבר עזבה את גופו והמשיכה הלאה. הגוף הפיזי נשאר מאחור, כמו בגד שכבר לא לובשים. במקום לקבור את הגוף באדמה, המקומיים לוקחים אותו לפסגת הר גבוהה ופתוחה.

במקום הזה, הם מניחים את הגוף ונותנים לנשרים ולעופות גדולים אחרים לאכול אותו. זה אולי נשמע לנו קשה, אבל בתרבות שלהם, זו נחשבת למתנה האחרונה והנדיבה ביותר שאדם יכול להעניק. במקום שהגוף יתכלה באדמה, הוא הופך למזון עבור יצורים חיים אחרים, ובכך הוא חוזר להיות חלק ממעגל החיים של הטבע. עבורם, זהו מעשה של חסד וחמלה, ערכים מאוד חשובים בבודהיזם.

למה דווקא ככה?

למנהג הזה יש גם סיבות מעשיות מאוד. תחשבו על הרי ההימלאיה, "גג העולם". האדמה שם קפואה וסלעית רוב ימות השנה, וקשה מאוד לחפור בה קברים עמוקים. בנוסף, בגבהים כאלה כמעט ואין עצים, כך שגם האפשרות של שריפת הגופה, כמקובל במקומות אחרים באסיה, היא כמעט בלתי אפשרית. לכן, "קבורת השמיים" היא גם פתרון חכם ויעיל שמותאם לסביבה המיוחדת, וגם טקס בעל משמעות רוחנית עמוקה.

מסע של אומץ וגילוי עצמי

הסיפור של "קבורת השמיים" הוא רק תחנה אחת במסע המדהים של סיון. היא התחילה את הטיול שלה באירופה, ומאז הספיקה לבקר ביותר מ-20 מדינות, ביניהן תאילנד, הודו, וייטנאם, דרום קוריאה, סין, ועכשיו היא אפילו מטיילת בטרמפים וישנה באוהל בערבות העצומות של מונגוליה.

סיון מספרת שהיא בוחרת לטייל לבד כדי לאתגר את עצמה ולצאת מאזור הנוחות שלה. היא אומרת שללמוד להיות לבד זה שיעור חשוב, שמאפשר לה להכיר את עצמה טוב יותר ולהפוך ל"חברה הכי טובה של עצמה". המסע שלה הוא לא רק כדי לראות נופים יפים, אלא כדי ללמוד על עצמה, על תרבויות אחרות ועל היכולת שלה להתמודד עם אתגרים. היא מקווה שהסיפור שלה יעורר השראה, במיוחד אצל בנות אחרות, להעז ולצאת להרפתקאות משלהן.

לכבד תרבויות שונות

החוויה של סיון בטיבט מלמדת אותנו שיעור חשוב: מה שנראה לנו מוזר, הוא נורמלי ובעל משמעות עמוקה עבור אנשים במקום אחר בעולם. במקום לשפוט, חשוב להיות סקרנים, לשאול שאלות ולנסות להבין את הסיבות שמאחורי המנהגים השונים. העולם מלא בצבעים, בדעות ובדרכי חיים, והיופי הוא לגלות אותם. המסע של סיון מזכיר לנו שהרפתקה אמיתית היא לא רק לחצות גבולות במפה, אלא גם להרחיב את גבולות המחשבה והלב שלנו, ולהיות פתוחים ללמוד מהעולם ומהאנשים שחיים בו.