דמיינו שאתם יושבים בקולנוע, הפופקורן ביד, מחכים שהסרט האהוב עליכם יתחיל. עכשיו דמיינו שמישהו אומר לכם שאסור להקרין את הסרט הזה, לא בגלל שהוא לא טוב, אלא בגלל המדינה שבה הוא נוצר. זה בדיוק הוויכוח הגדול שקורה עכשיו בהוליווד ובעולם הקולנוע, והוא קשור ישירות לישראל.

מה זה בעצם "חרם תרבותי"?

לפני שנצלול לפרטים, בואו נבין מה זה 'חרם'. חרם הוא כלי מחאה שבו קבוצה של אנשים מחליטה באופן מאורגן להימנע מלקנות מוצר, להשתמש בשירות או לשתף פעולה עם גוף מסוים כדי להביע התנגדות למעשיו. במקרה הזה, מדובר בחרם תרבותי – קריאה להימנע משיתוף פעולה עם תעשיית הקולנוע של מדינה שלמה.

כ-4,000 אנשי קולנוע מרחבי העולם, וביניהם שמות שאתם בטח מזהים כמו חואקין פיניקס ('ג'וקר'), אמה סטון ('לה לה לנד') וטילדה סווינטון ('דוקטור סטריינג''), חתמו על עצומה. בעצומה הזו הם קוראים להחרים את תעשיית הקולנוע הישראלית. הם טוענים שזו הדרך שלהם להביע מחאה נגד המדיניות של ממשלת ישראל והמצב הביטחוני המורכב עם הפלסטינים. לטענתם, גופים כמו פסטיבלי הסרטים הגדולים בישראל (כמו פסטיבל ירושלים ודוקאביב) משתפים פעולה עם הממשלה, ולכן יש להחרים אותם.

התשובה של הוליווד: "אסור להשתיק יוצרים"

הקריאה לחרם יצרה גלים גדולים, ולא כולם הסכימו איתה. אחד הגופים הגדולים והחשובים שהתנגדו הוא 'פרמאונט', אולפן קולנוע אמריקאי ענק שאחראי לסרטים כמו 'רובוטריקים' ו'משימה בלתי אפשרית'. פרמאונט פרסמו הודעה רשמית שבה הם אומרים שהם מאמינים שלסיפורים וסרטים יש כוח לחבר בין אנשים ולעורר השראה. הם טוענים ש"השתקת יוצרים אינדיבידואליים בגלל הלאומיות שלהם" היא מעשה שלא מקדם הבנה או שלום. המסר שלהם ברור: בעולם צריכים יותר שיח ותקשורת, לא פחות. אסור למנוע מאמנים לספר את הסיפורים שלהם, לא משנה מאיזו מדינה הם באים.

ומה אומרים היוצרים הישראלים?

גם בישראל, איגוד מפיקי הקולנוע והטלוויזיה יצא נגד החרם. הם הסבירו שהקריאה הזו פוגעת דווקא באנשים הלא נכונים. לטענתם, במשך שנים רבות, דווקא יוצרי הקולנוע הישראלים היו אלו שהציגו את המורכבות של המצב באזור. רבים מהסרטים והסדרות הישראליים מבקרים את הממשלה, מספרים סיפורים על הצד הפלסטיני ועובדים בשיתוף פעולה עם יוצרים פלסטינים. הם מרגישים שהחרם מנסה להשתיק בדיוק את הקולות שמנסים לקדם דיאלוג ושלום. "אנחנו מספרים את הסיפורים המשותפים שלנו ומקדמים שלום וקץ לקושי", הם כתבו. הם חוששים שהחרם יפגע במאמצים האלה וימנע יצירת גשרים בין הצדדים.

סיפור מורכב בלי תשובה אחת

המצב הזה מראה כמה העולם מורכב. מצד אחד, אמנים שמרגישים צורך להשתמש בקולם כדי למחות על מה שהם רואים כעוול. מצד שני, אמנים אחרים ואולפנים גדולים שמאמינים שאמנות צריכה להיות מעל פוליטיקה, ושתפקידה הוא לחבר ולגשר על פערים. באופן אירוני, בזמן שהקריאה לחרם מתקיימת, כמה מהסרטים של השחקנים שחתמו עליו עדיין מוקרנים בבתי הקולנוע בישראל.

הוויכוח הזה הוא לא רק על סרטים. הוא על תפקידה של האמנות בעולם, על חופש הביטוי, ועל איך אנשים ממדינות שונות יכולים לדבר אחד עם השני, גם כשיש ביניהם אי הסכמות גדולות. אולי התשובה לא נמצאת בהשתקה, אלא דווקא בהקשבה ליותר סיפורים, מיותר זוויות, כדי להבין את התמונה המלאה.