זוכרים את הפעם ההיא שאמרתם משהו לחבר או חברה והתחרטתם שנייה אחרי? או את התחושה המעיקה הזו בבטן כשמישהו ממש פגע בכם, ואתם לא מצליחים להפסיק לחשוב על זה? כולנו היינו שם. הרגעים האלה, הקטנים והגדולים, הם חלק מהחיים. יום כיפור, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, נותן לנו הזדמנות מיוחדת להתמודד איתם. זו לא רק הפסקה מאוכל ושתייה; זו הזמנה להפסקה מהכעס, מהאשמה ומהמשקעים, וללמוד איך להשתמש בכלים רבי עוצמה: סליחה וחמלה.

מהי סליחה, באמת? (הרבה יותר מ'סורי')

כשהיינו קטנים, מבוגרים אמרו לנו להגיד 'סליחה' וזהו, העניין נגמר. אבל בגילנו, אנחנו מבינים שזה הרבה יותר מורכב. סליחה אמיתית היא לא מילה שאומרים כדי לצאת ממצב לא נעים. היא תהליך. לפי ההגדרה, לסלוח זה להחליט, במודע, לשחרר את רגשות הכעס, העלבון או הרצון לנקמה כלפי מישהו שפגע בנו. זה לא אומר שאנחנו שוכחים את מה שקרה, וזה בטח לא אומר שאנחנו מצדיקים את הפגיעה. זה אומר שאנחנו בוחרים להפסיק לתת לפגיעה הזו לנהל לנו את הרגשות ואת החיים.

זה קצת כמו להחזיק גחל לוהט ביד בכוונה לזרוק אותו על מישהו אחר – בסוף, מי שנכווה הכי הרבה זה אנחנו. הסליחה היא ההחלטה להניח את הגחל הזה בצד, לא בשביל האדם השני, אלא קודם כל בשביל עצמנו.

חמלה: להרגיש עם, לא רק בשביל

לצד הסליחה, ישנו מושג נוסף, חשוב לא פחות: חמלה. חמלה היא היכולת להרגיש את הקושי של אדם אחר, ולהרגיש רצון לעזור לו. אבל יש סוג חשוב במיוחד של חמלה, שלפעמים אנחנו שוכחים ממנו: חמלה עצמית. להיות בחמלה כלפי עצמנו זה להבין שמותר לנו לטעות. זה להתייחס לעצמנו באותה אדיבות וסבלנות שהיינו מציעים לחבר טוב שעובר תקופה קשה. במקום להלקות את עצמנו על טעויות, חמלה עצמית מאפשרת לנו ללמוד מהן ולהמשיך הלאה חזקים יותר. מחקרים מראים שאנשים שמתרגלים חמלה עצמית הם בעלי חוסן נפשי גבוה יותר.

שיעורים עתיקים, לקחים להיום

הרעיונות האלה לא חדשים. הם נמצאים בלב הסיפורים הגדולים של התרבות שלנו, וכל אחד מהם מלמד אותנו משהו על החיים שלנו כאן ועכשיו.

יוסף ואחיו: סליחה בלתי אפשרית?

תחשבו על סיפור יוסף ואחיו. האחים שלו קינאו בו כל כך עד שהם זרקו אותו לבור ומכרו אותו לעבדות. קשה לדמיין פגיעה גדולה מזו. שנים אחר כך, כשיוסף הפך למשנה למלך מצרים והם עמדו מולו רעבים ומפוחדים, הייתה לו כל סיבה לנקום. אבל הוא בחר אחרת. הוא סלח להם. הוא לא עשה זאת כי המעשה שלהם היה בסדר, אלא כי הוא הבין שהכעס והנקמה לא יקדמו אותו. הוא בחר בבנייה מחדש של המשפחה שלו, הוא בחר בעתיד.

משה וחטא העגל: הזדמנות שנייה

גם סיפור חטא העגל מלמד אותנו שיעור חשוב. אחרי שקיבלו את התורה, בני ישראל יצרו עגל מזהב. זו נחשבה לטעות חמורה מאוד. אבל במקום שהסיפור ייגמר שם, משה רבנו התווכח עם אלוהים וביקש סליחה עבור העם. והוא קיבל אותה. הסיפור הזה מראה שגם אחרי טעויות גדולות, תמיד יש מקום לתשובה, לתיקון ולהזדמנות שנייה. זהו מסר של תקווה שמלווה אותנו עד היום.

סליחה בזמנים מאתגרים

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז האירועים הקשים של השבעה באוקטובר, אנחנו חיים במציאות מורכבת. המצב הביטחוני, לצד חילוקי דעות עמוקים בתוך החברה שלנו, יוצרים הרבה מתח וכאב. קל מאוד לכעוס, להאשים ולהתרחק מאנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

דווקא עכשיו, יום כיפור מזכיר לנו את החשיבות של חשבון נפש, אישי ולאומי. זה הזמן לשאול את עצמנו: איך אנחנו מדברים אחד לשני? האם אנחנו מקשיבים באמת, או רק מחכים להגיב? היכולת לסלוח, או לפחות לנסות להבין את האחר, היא לא סימן לחולשה, אלא להפך. היא המפתח לחוסן שלנו כחברה. כדי שנוכל לבנות כאן עתיד טוב יותר, אנחנו חייבים ללמוד לחיות יחד, גם כשאנחנו לא מסכימים על הכל.

אז מה עושים עם כל זה?

הדיבורים על סליחה וחמלה יכולים להישמע גדולים ומפחידים. אבל כמו כל דבר, מתחילים בצעדים קטנים. יום כיפור הוא נקודת התחלה מצוינת. זה לא חייב להיות משהו דרמטי. זה יכול להיות להחליט לשחרר כעס קטן שאתם סוחבים על חבר. זה יכול להיות לשלוח הודעה למישהו שפגעתם בו ולכתוב, 'חשבתי על מה שהיה ואני מצטער/ת'. והכי חשוב, זו הזדמנות להחליט לסלוח לעצמכם על משהו. להבין שאתם אנושיים, שאתם טועים, ושזה בסדר גמור.

בסופו של יום, התהליך הזה הוא מתנה שאנחנו נותנים לעצמנו. הוא משחרר אותנו ממשא כבד ומפנה בנו מקום לדברים טובים יותר. כמו שכתב המשורר יהודה עמיחי: "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב". לפעמים, כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח, אנחנו צריכים לוותר על הצורך להיות צודקים, ולבחור בסליחה.

בימים אלו, אנחנו נושאים תפילה מיוחדת לשובם של כל החטופים הביתה, במהרה ובשלום. אנחנו זוכרים את כל אלו שאיבדנו, ומתפללים להחלמתם של הפצועים ולשלומם של כל החיילים והחיילות שמגנים עלינו. צום קל ומשמעותי, וגמר חתימה טובה.