תארו לעצמכם שאתם מחכים למשהו טוב שיקרה, משהו שאתם רוצים בכל הלב. אולי זה יום ההולדת שלכם, או טיול שאתם ממש מצפים לו. עכשיו, תארו לעצמכם שאתם מחכים לאדם אהוב שלא ראיתם המון זמן, שנתיים שלמות. זו ההרגשה שליוותה משפחות רבות בישראל, שחיכו ליקיריהן שהוחזקו בעזה. ואז, הגיע היום שבו החיבוק הגדול סוף סוף קרה.

החדשות שכולם חיכו להן

זה היה יום מיוחד. אחרי משא ומתן ארוך ומורכב, הגיעה ההודעה: קבוצה של ישראלים שהיו חטופים, חוזרת הביתה. ברגע אחד, כל המדינה עצרה את נשימתה. אנשים צפו בטלוויזיה, הקשיבו לרדיו ועקבו אחרי החדשות בטלפונים, מחכים לראות את פניהם המוכרות של החוזרים. ההרגשה הייתה כמו אוויר שממלא את הריאות אחרי שהחזקתם את הנשימה הרבה זמן – הקלה עצומה ושמחה שקשה לתאר במילים.

בכיכר מיוחדת בתל אביב, שנקראה "כיכר החטופים", התאספו אלפי אנשים. הכיכר הזאת הפכה לבית שני עבור המשפחות והחברים, מקום שבו הם הזכירו לכולם שאסור לשכוח את אהוביהם. בלילה שלפני השחרור, אנשים רבים כל כך התרגשו שהם אפילו לא הצליחו לישון, והגיעו לכיכר באמצע הלילה כדי לחכות יחד.

קולות של שמחה ותקווה

ברשתות החברתיות, כמו אינסטגרם וטוויטר, השמחה התפרצה כמו מזרקה. כל אחד רצה לשתף את הרגע המאושר. ויקי כהן, אמא של נמרוד כהן, חייל שהיה בשבי, כתבה אחרי שדיברה איתו בשיחת וידאו: "דיברתי עם נמרוד!!!! הוא אמר לי שהוא בסדר גמור ועוד מעט ניפגש!!! אמרתי לו שכל עם ישראל מחכה לו". אפשר לדמיין את ההתרגשות בקול שלה.

גם טל גלבוע, דודתו של גיא גלבוע דלאל, שיתפה תמונה וכתבה: "גיא שלנו בישראל!!! ישתבח הבורא!!!". ולישי מירן-לביא, אשתו של עמרי מירן, סיפרה שסוף סוף יכלה להגיד לבנות הקטנות שלהן את המשפט שכל כך חיכו לו: "אבא חוזר הביתה". אלו היו רגעים קטנים ואישיים שהראו את הסיפור הגדול של משפחות שמתאחדות.

הרגעים הראשונים של החופש

כל אחד מהחוזרים הביתה עשה משהו קטן שמסמל את החזרה לחיים. התאומים, גלי וזיו ברמן, לבשו חולצות של קבוצת הכדורגל האהובה עליהם, מכבי תל אביב, והמסוק שלהם טס מעל אצטדיון בלומפילד. זה היה כמו להגיד, "חזרנו הביתה, חזרנו לדברים שאנחנו אוהבים".

אלון אהל, עוד אחד מהחוזרים, החזיק שלט במסוק עם ציטוט משיר. השיר הזה היה הדבר הראשון שהוא ביקש לשמוע כשיצא לחופשי. זה מראה כמה כוח יש למוזיקה ולמילים בתקופות קשות.

בזמן הזה, אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי חיפה התאספו מתחת לביתו של מתן אנגרסט, שגם הוא אוהד הקבוצה, וחיכו לו עם שירים ודגלים. זו הייתה קבלת פנים של קהילה שלמה, לא רק של המשפחה.

עולם שלם צופה ומתרגש

הסיפור המרגש הזה לא נשאר רק בישראל. אנשים בכל העולם עקבו אחרי החדשות. אפילו מהבית הלבן, מקום מושבו של נשיא ארצות הברית, שיתפו סרטון מהחגיגות בכיכר החטופים וכתבו שזהו "רגע עוצמתי". זה הזכיר לכולם שרצון לחופש ולביטחון הוא משהו שכל בני האדם בעולם מבינים ומרגישים.

עם זאת, חשוב היה גם לזכור שהמצב מורכב. לפני שהחוזרים הגיעו לישראל, הארגון שהחזיק בהם, חמאס, צילם אותם מדברים בשיחות וידאו עם משפחותיהם. אנשים חכמים הסבירו שזו הייתה דרך של הארגון לנסות להראות לעולם צד "יפה" שלו, למרות המעשים הקשים שעשה. זה מלמד אותנו להסתכל על דברים בצורה ביקורתית ולא להאמין לכל מה שאנחנו רואים.

שמחה מהולה בעצב

ביום כל כך שמח, היה גם מקום לעצב. כולם שמחו בשביל אלו שחזרו, אבל גם זכרו את אלו שלא. יונתן שמריז, שאחיו אלון היה חטוף ולא שרד כדי לחזור, כתב: "יום כזה שאני שמח כאילו אלון חוזר ועצוב כי הוא לא..". המילים שלו הזכירו לכולם ששמחה ועצב יכולים לחיות יחד באותו הלב, וזה בסדר גמור. זה חלק מהיותנו בני אדם.

היום הזה לא היה רק יום של חדשות. הוא היה שיעור חשוב על תקווה, על כוחה של קהילה, ועל החשיבות שלעולם לא לוותר על האנשים שאנחנו אוהבים. החיבוקים החמים בבסיסי צה"ל ובבתי החולים היו הסוף הטוב של סיפור קשה, והתחלה חדשה עבור משפחות רבות.