לכל אחד מאיתנו יש דברים קטנים שמסמלים עבורנו את הבית: המיטה שלנו, ספר אהוב, או אפילו צליל מוכר. עבור משפחתו של אלון אהל, הסמל הזה היה צלילי הפסנתר שלו. אלון, צעיר בן 22 ממשגב, הוא פסנתרן מחונן, וכשהוא מנגן, כל הבית מתמלא בחיים. בערב אחד, לפני שנסע עם חבריו לפסטיבל המוזיקה 'נובה', הוא ניגן את 'שיר ללא שם'. הוא לא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שינגן על הפסנתר הזה למשך זמן רב מאוד. הפסנתר נשאר פתוח, מחכה לו, סמל דומם לתקווה שלא כבתה לרגע.

מה קרה באותו היום?

פסטיבל 'נובה' היה אמור להיות חגיגה של מוזיקה, טבע וחברות. אלפי צעירים, כולל אלון וארבעה מחבריו הקרובים, הגיעו לרקוד וליהנות. אבל בבוקר אחד, החגיגה הפכה לאירוע ביטחוני קשה ומורכב. כשהסכנה החלה, אלון וחבריו ניסו למצוא מקום בטוח. הם נכנסו למיגונית, אך המקום שאמור היה להגן עליהם הפך למקום מסוכן מאוד. באירועים הקשים שהתרחשו שם, שניים מחבריו של אלון לא שרדו. אלון עצמו, יחד עם חברים נוספים, נלקח למקום לא ידוע על ידי אנשים חמושים. מאותו רגע, החל עבור משפחתו מסע ארוך, מלא בכאב, דאגה, ובעיקר – תקווה.

תקווה שלא נגמרת: המסע של המשפחה

דמיינו שאתם מחכים למישהו שאתם אוהבים יותר מכל, אבל אתם לא יודעים מתי הוא יחזור. זו הייתה המציאות של קובי ועידית, הוריו של אלון, במשך יותר משנתיים. אבל הם החליטו לא לשקוע בעצב. הם הפכו את התקווה שלהם לפעולה.

תיק הלידה והפסנתר הפתוח

עידית, אמו של אלון, עשתה משהו מיוחד מאוד. היא הכינה תיק וקראה לו 'תיק לידה'. כמו שאימא מכינה תיק לבית החולים לקראת לידת תינוק חדש, כך היא הכינה תיק לאלון. בפנים היו כל הבגדים והדברים שהוא אוהב, מוכנים לרגע שיקראו להם לבוא לקחת אותו. זה היה מעשה שמראה על אמונה מוחלטת שהוא יחזור, שהוא 'ייוולד מחדש'. לצד התיק, הפסנתר בסלון נשאר פתוח, כאילו אלון רק יצא לרגע ויכף יחזור להשלים את הנגינה. הסמלים האלה עזרו למשפחה להיאחז בתקווה בימים הקשים ביותר.

זעקה לעזרה

ההורים של אלון לא שתקו. הם נסעו, דיברו, נפגשו עם מנהיגים וסיפרו את סיפורו של אלון לכל מי שהיה מוכן לשמוע. הם רצו שכל העולם ידע שאלון, ועוד רבים אחרים, מוחזקים בתנאים קשים וצריכים לחזור הביתה. כשאנשים אחרים שהיו עם אלון חזרו, הם הביאו איתם מידע. המשפחה שמעה שאלון מתמודד עם קשיים גדולים ושהוא זקוק לעזרה דחופה. המידע הזה רק חיזק את נחישותם להילחם למענו. אימו, בראיון טלוויזיוני, פנתה למנהיגי המדינה וביקשה מהם לעשות הכל כדי להחזיר את בנה. זו לא הייתה רק בקשה של אימא אחת, אלא זעקה של משפחות רבות.

חברים שלא שוכחים

בתוך הקושי הגדול, כוחה של החברות התגלה במלוא עוצמתו. חבריו של אלון, אלה ששרדו את האירוע הקשה ואלה שחזרו מהשבי לפניו, לא הפסיקו להזכיר אותו. הם הרגישו אחריות לדבר בשמו. אלי שרעבי, שהיה איתו, סיפר בכאב איך הפרידו ביניהם והבטיח: "אני לא אשכח אותו". אלי-ה כהן, חבר אחר, סיפר שאלון היה ממשיך 'לנגן' בתוך ראשו, שומע את התווים ומחזיק במוזיקה כעוגן של שפיות. החברים האלה, יחד עם חבריו של אלון מהבית שהמשיכו לבקר את המשפחה, יצרו מעגל של תמיכה וסולידריות שהוכיח שאף אחד לא נשאר לבד.

הרגע המיוחל: השיבה הביתה

אחרי חודשים ארוכים של מאבק, של עליות ומורדות במשא ומתן, של חגים שעברו בלעדיו, הגיעה הבשורה. הוכרז על הסכם שבמסגרתו אלון ישוחרר ויחזור הביתה. בבית משפחת אהל, התקווה שתמיד הייתה שם, הפכה פתאום למציאות. עידית וקובי הכינו שוב את 'תיק הלידה', אבל הפעם, הם ידעו שזה אמיתי. הרגע שבו ראו את אלון יורד ממסוק צה"ל היה רגע של אושר שקשה לתאר במילים. המשפחה התאחדה, והחיבוק הראשון פיצה על יותר משנתיים של געגוע ודאגה. אלון חזר הביתה, והפסנתר שחיכה לו בסבלנות, סוף סוף יוכל לשמוע שוב את נגינתו. סיפורו של אלון הוא סיפור על קושי עצום, אבל יותר מזה, הוא סיפור על כוחה של הרוח האנושית, על תקווה שמנצחת הכל ועל האהבה של משפחה וחברים שיכולה להזיז הרים.