דמיינו שאתם מחכים למישהו שאתם אוהבים מאוד. עכשיו דמיינו שאתם מחכים לו במשך 738 ימים. זה כמעט שנתיים שלמות של ציפייה, של דאגה ושל תקווה. זה בדיוק מה שעבר על משפחותיהם של האנשים שחזרו לאחרונה מהשבי. השבוע, בבתי החולים ברחבי הארץ, הם סוף סוף זכו להתאחד, וההתרגשות הייתה עצומה. בני המשפחה, עם דמעות בעיניים אבל גם עם חיוך גדול, שיתפו את כולנו בתחושות שלהם.

"סוף סוף אפשר לנשום"

אחת התחושות החזקות ביותר שחזרו עליהן המשפחות הייתה תחושת הקלה, כאילו אוויר חדש ממלא את הריאות אחרי זמן רב. ויקי כהן, אמו של נמרוד, תיארה זאת במילים פשוטות וחזקות: "כבר שנתיים שהחיוך נעלם מפניי, אבל מאז שנמרוד חזר, אני לא מפסיקה לחייך. אחרי שנתיים, אני סוף סוף יכולה לנשום לרווחה". התחושה הזו, שהנטל הכבד ירד מהלב, הייתה משותפת לכולם.

יאיר הורן, שאחיו איתן חזר גם הוא, הסביר מושג מעניין על חופש. יאיר עצמו חזר מהשבי כבר לפני כמה חודשים, אבל הוא הרגיש שחירותו לא הייתה שלמה. "רק היום אני חופשי באמת", הוא אמר, "רק עכשיו כשאחי הקטן והאהוב איתן סוף סוף חזר אלינו, הלב שלי שוב שלם ואני יכול לחזור לנשום". הסיפור שלו מלמד אותנו שחופש אמיתי הוא לא רק עניין אישי, אלא קשור גם לרווחתם של האנשים שאנחנו אוהבים.

כוחה של משפחה וקהילה

במהלך התקופה הקשה, מה שנתן למשפחות את הכוח להמשיך הייתה האמונה והתמיכה שקיבלו. ענת אנגרסט, אמו של מתן, סיפרה: "הלילה, אחרי 738 לילות ללא שינה, הצלחתי להירדם לראשונה, כשהראש של מתן בני אהובי בחיקי". היא הוסיפה ואמרה שתמיד האמינה שבנה יחזור, כי "אימא לעולם לא מוותרת על ילדיה ואומה שלמה לא ויתרה על אזרחיה".

התמיכה לא הגיעה רק מהמשפחה הקרובה. לישי מירן לביא, אשתו של עמרי, הדגישה את כוחה של הקהילה. היא סיפרה שעמרי, גם ברגעים הקשים ביותר בשבי, ידע והרגיש את המאבק של כולם למענו. "אני רוצה לומר הערב לכל מי שצופה בישראל, שהרגע הזה לא היה קורה בלעדיכם", היא אמרה. "לכל אדם שיצא לרחוב, שהתנדב, שתמך בנו... תדעו שהרגע הזה הוא גם שלכם". זוהי תזכורת חשובה לכך שפעולות של אזרחים, קטנות כגדולות, יכולות לחולל שינוי עצום.

המפגש המרגש מכולם

אחד הרגעים המרגשים ביותר היה האיחוד בין אבות לילדיהם. רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה, תיארה את המפגש בין אלקנה לבנם ראם. "אתמול ראיתי גם את בעלי וגם את ראם נולדים מחדש", היא סיפרה. "החיבוק של שניהם... הילד שלי קיבל את אבא חזרה וכאימא לא יכולתי לבקש יותר". בשנתיים האחרונות, ראם הקטן למד להכיר מציאות שבה אבא לא נמצא בבית. עכשיו, המשפחה מתחילה תהליך מרגש של בניית השגרה המשותפת שלהם מחדש.

הדרך להחלמה: השיקום מתחיל עכשיו

החזרה הביתה היא רגע משמח מאין כמותו, אבל היא גם תחילתה של דרך חדשה – דרך השיקום. להיות בשבי זו חוויה קשה מאוד, גם לגוף וגם לנפש. רבקה בוחבוט שיתפה שבעלה אלקנה עבר תקופה קשה מאוד וסבל מחוסר במזון. כעת, בבית החולים, הוא מקבל טיפול רפואי צמוד כדי לעזור לגופו להתחזק. "אני בטוחה שהאיש הגיבור שלי יוכל לחזור לאט לאט למצב בריאותי טוב", אמרה באופטימיות.

השיקום אינו רק פיזי. הוא גם רגשי. האנשים שחזרו צריכים זמן לעבד את מה שעברו, להתחבר מחדש למשפחה ולחברים, ופשוט ללמוד מחדש לחיות בחופש. צביקה מור, אביו של איתן, הסביר זאת יפה: "איתן שלנו חוזר אל החיים... חוזר לקחת אחריות על עצמו: לבחור בעצמו מתי הוא שותה קפה, מתי הוא הולך לשירותים, מתי הוא אוכל וכמה הוא אוכל". הדברים הקטנים והיומיומיים האלה, שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, הם חלק חשוב מהחזרה לחירות ולשגרה.

הסיפורים של המשפחות הם עדות מרגשת לכוחם של התקווה, האהבה והסולידריות האנושית. הם מראים לנו שגם במצבים הקשים ביותר, אסור לאבד אמונה. השמחה על שובם של היקירים מהולה בתקווה שכל מי שעדיין לא חזר, ישוב בקרוב הביתה בשלום.