לפעמים, חפץ פשוט כמו דלת יכול לספר סיפור שלם. לא דלת של בית או של חדר, אלא דלת מיוחדת שעמדה במשך שנתיים בכיכר מרכזית ביישוב שילה. היא לא נפתחה לשום מקום, אבל היא סימלה את הדבר החשוב מכל לתושבי המקום: את התקווה שאבינתן אור, בן היישוב שלהם, ישוב יום אחד הביתה ויעבור דרכה. השבוע, אחרי 738 ימים ארוכים וקשים, התפילה הזו התגשמה.

שובו של גיבור

ביום שלישי שטוף שמש, אלפי אנשים התאספו בדרכים המובילות לשילה. הם החזיקו דגלי ישראל, שלטים עם תמונתו של אבינתן ובלונים. האוויר היה מלא בהתרגשות ובשמחה. כשהרכב שבו נסע אבינתן התקרב, קריאות שמחה הרעידו את הרי השומרון. זה היה רגע שכולם חיכו לו במשך שנתיים – הרגע שבו אבינתן חוזר הביתה.

אבינתן, שהיה נראה נרגש מאוד, יצא מהרכב ועבר דרך אותה דלת סמלית שהוקמה לכבודו. זה היה רגע עוצמתי, שבו סמל של תקווה הפך למציאות. הוא עמד מול הקהל הגדול, חייך וסימן להם לב עם ידיו. בנאום קצר ומרגש, הוא תיאר את התקופה הקשה שעבר: "אחרי תקופה מאוד ארוכה במנהרות בחושך, סוף סוף אני פה עם כל עם ישראל". הוא סיפר שבשבוע שחלף מאז שחזר, הוא מרגיש עטוף באהבה מכל כיוון.

אחד המסרים החשובים ביותר של אבינתן היה על אחדות. "הייתי שנתיים בנתק", הוא אמר, "אני לאט לאט שומע סיפורים על כל האיחוד והאהבה שהיו פה בעם... כוחנו באחדותנו - רק אהבה תנצח". המסר שלו מהדהד במיוחד בתקופה זו, ומזכיר לכולנו שכאשר אנשים מתאחדים ותומכים זה בזה, הם יכולים להתגבר על כל אתגר.

כוחה של קהילה

סיפורו של אבינתן הוא לא רק סיפור על אדם אחד, אלא על קהילה שלמה. בזמן שהוא היה רחוק, משפחתו, חבריו ותושבי היישוב לא הפסיקו לפעול ולהתפלל לשלומו. הם ארגנו אירועים, שמרו על קשר עם המשפחה, ובעיקר - שמרו על התקווה. הדלת בכיכר הייתה התזכורת היומיומית שלהם למטרה המשותפת.

אימו, דיצה, דיברה גם היא בטקס ואמרה במילים נרגשות: "על הנער הזה התפללנו כל שילה, התחננו, התגעגענו ודרשנו, והנה הוא ניתן לנו". אחיו, משה, הודה לקהילה שלהם על התמיכה האינסופית: "לאורך שנתיים שלמות... לא הפסקתם לעמוד לצידנו כקהילה, לשאול, להציע עזרה, לתמוך, ולהזכיר לנו שאנחנו לא לבד". תמיכה כזו היא כמו רשת ביטחון, היא נותנת כוח למשפחה ברגעים הכי קשים ומראה להם שהם לא מתמודדים לבד.

המסע להחלמה

התקופה שאבינתן עבר הייתה קשה מנשוא. הוא הוחזק לבדו, בתנאים קשים מאוד ומתחת לאדמה, מנותק לחלוטין מהעולם החיצון. הוא התמודד עם אתגרים פיזיים ונפשיים עצומים. אימו סיפרה שהוא חזר "רזה וחיוור, אבל חזק ומחושל ברוחו יותר מתמיד". היא הוסיפה שהוא היה צריך להפגין כוח ועוצמה פנימית אדירה כדי לשרוד.

אחד הפריטים היחידים שהיו לו היה קובייה הונגרית. אפשר רק לדמיין איך חפץ כל כך פשוט עזר לו להעביר את הזמן, לשמור על חדות המחשבה ולהחזיק מעמד ברגעים של ייאוש. עכשיו, כשהוא בבית, אבינתן מתחיל תהליך ארוך של שיקום. הוא נמצא במקום בטוח, מוקף במשפחה אוהבת ובאנשי מקצוע שיעזרו לו להחלים, לחזור לעצמו ולהתחזק, גם בגוף וגם בנפש.

הסיפור של אבינתן מזכיר לנו כמה דברים חשובים: את היכולת המדהימה של הרוח האנושית לשרוד גם במצבים הקיצוניים ביותר, את החשיבות של קהילה תומכת, ובעיקר - את הכוח של התקווה. הדלת בשילה כבר לא מסמלת רק ציפייה, היא מסמלת ניצחון, את ניצחון הרוח, האהבה והאחדות.