דמיינו שאתם לוקחים את הדבר הכי ישראלי ומוכר, כמו פיתה, ומצליחים לגרום לאנשים בצד השני של כדור הארץ להתאהב בו. זה בדיוק מה שהשף אייל שני עושה. אחרי שכבש את פריז, וינה, ניו יורק וערים גדולות נוספות, רשת 'מזנון' המצליחה שלו נוחתת ביעד חדש ומסקרן: טאיפיי, בירת טייוואן. זהו סיפור על יצירתיות, יזמות, ועל איך אוכל יכול לחבר בין תרבויות.

מי אתה, אייל שני?

לפני שנצלול לתוך הפיתה, בואו נדבר על האיש שמאחוריה. אייל שני הוא לא שף רגיל. הוא סוג של אמן, משורר של אוכל. הוא מפורסם בזכות השפה הפיוטית שבה הוא מתאר מרכיבים פשוטים. עבורו, עגבנייה היא לא סתם ירק, אלא יצירת מופת של הטבע. הסגנון הזה, יחד עם התעקשות על חומרי גלם טריים ואיכותיים, הפך אותו לאחד השפים המוכרים והמשפיעים בישראל. הוא מוכר לרבים גם כשופט בתוכנית הטלוויזיה 'מאסטר שף', שם הוא ידוע באמירות המקוריות שלו ובהערכה העמוקה שלו לאוכל.

מה הסוד של 'מזנון'?

אז מה כל כך מיוחד ב'מזנון'? הרעיון נשמע פשוט: לקחת מנות גורמה ולהכניס אותן לתוך פיתה טרייה וחמה. אבל כמו כל רעיון גאוני, הפשטות מטעה. במקום פלאפל או שווארמה, בפיתות של שני תמצאו דברים כמו סטייק אנד אגס, כבדי עוף, שרימפס, או המנה המפורסמת ביותר – כרובית צלויה בשלמותה.

הקונספט הזה בעצם מפרק את חווית מסעדת היוקרה והופך אותה לנגישה, מהירה וכיפית. האווירה במסעדות 'מזנון' תמיד רועשת, שמחה וקצת בלאגניסטית, בסגנון שמזכיר שוק תל אביבי תוסס. השילוב הזה, בין אוכל ברמה גבוהה לאווירה לא רשמית, הוא חלק גדול מסוד ההצלחה. זה מראה שאוכל מעולה לא חייב להיות מוגש בכלים יקרים ובמסעדות שקטות ומעונבות.

האתגר: איך מתרגמים פיתה לטייוואנית?

הפתיחה בטייוואן היא אולי המהלך המעניין ביותר של שני עד כה. טייוואן, אי במזרח אסיה, היא בעלת תרבות קולינרית עשירה ומפותחת, ששונה מאוד מהמטבח הישראלי. האתגר הגדול הוא לא רק לוגיסטי (כלומר, איך מטיסים את הקונספט לשם), אלא בעיקר תרבותי. איך מסבירים למישהו שמעולם לא טעם אוכל ישראלי מה זה טחינה? איך מתאימים את הטעמים לחיך המקומי, מבלי לאבד את הזהות המקורית של 'מזנון'?

התשובה טמונה בגמישות ובהתאמה. סביר להניח שהתפריט בטאיפיי ישלב בין מנות הדגל המוכרות של 'מזנון' לבין פרשנויות מקומיות שישתמשו בחומרי גלם טייוואנים. למשל, אולי נמצא שם פיתה עם ירקות מקומיים מיוחדים או דגים טריים מהשוק המקומי. זוהי דוגמה מצוינת לגלוקליזציה – חשיבה גלובלית (להביא את המותג לכל העולם) עם פעולה לוקאלית (להתאים אותו לשוק המקומי). זהו מהלך עסקי חכם שמראה כבוד לתרבות המארחת.

אוכל כשגריר של תרבות

פתיחת סניף של 'מזנון' בטייוואן היא הרבה יותר מעוד עסקת אוכל. כל סניף כזה הוא מעין שגרירות קטנה של תרבות ישראלית. אנשים בטאיפיי שייכנסו למסעדה לא יאכלו רק ארוחת ערב טעימה; הם יחוו חתיכה קטנה מישראל. הם ישמעו מוזיקה ישראלית, ירגישו את האווירה הלא-פורמלית, וייטעמו טעמים שמספרים סיפור על מקום רחוק.

בעולם של היום, שבו קל מתמיד ללמוד על תרבויות אחרות דרך האינטרנט, אוכל נשאר אחת הדרכים החזקות והבלתי-אמצעיות ביותר לחבר בין אנשים. כשאתה חולק אוכל עם מישהו, אתה חולק איתו רגע של הנאה ויוצר זיכרון משותף. אייל שני, דרך הפיתות שלו, מצליח לבנות גשרים של טעם בין תל אביב לרחבי העולם, ועכשיו גם למזרח הרחוק. זוהי הוכחה לכך שעם תשוקה, יצירתיות ואומץ, גם רעיון שהתחיל במטבח קטן בישראל יכול להפוך לסיפור הצלחה עולמי.