הלהיט החדש של טיילור ושאלה אחת גדולה

כשטיילור סוויפט מוציאה שיר חדש, כל העולם עוצר להקשיב. הסינגל האחרון שלה, "גורלה של אופליה" (The Fate of Ophelia), שבר שיאי האזנות בספוטיפיי והקליפ שלו צבר מאות מיליוני צפיות. המעריצים, כהרגלם, מיהרו לנתח כל פריים בקליפ ולחפש רמזים על הקשר שלה עם שחקן הפוטבול טראוויס קלסי. אבל מאחורי כל הדיונים על אהבה ופוטבול, מסתתרת שאלה מסקרנת יותר: מי זו בכלל אופליה, והאם האהבה באמת הצילה את טיילור מגורל כמו שלה?

כדי לענות על השאלה הזו, אנחנו צריכים לחזור בזמן, בערך 400 שנה אחורה, אל אנגליה של הכותב המפורסם ביותר בהיסטוריה – ויליאם שייקספיר.

מי את, אופליה?

אופליה היא דמות מרכזית באחד המחזות המפורסמים ביותר של שייקספיר, "המלט". היא נערה צעירה, בתו של יועץ המלך, שמאוהבת בנסיך המלט. אבל חייה רחוקים מלהיות אגדה. היא חיה בעולם שנשלט על ידי גברים חזקים – אביה, אחיה, והמלך – שכולם אומרים לה מה לעשות, איך להתנהג ומי לאהוב. היא נקרעת בין הנאמנות למשפחה שלה לבין אהבתה להמלט.

כשהמלט, שנמצא במצוקה גדולה בעצמו, דוחה אותה בצורה קשה ואביה נפגע באירוע חמור, עולמה של אופליה מתמוטט. היא מרגישה שאיבדה הכל, את אהבתה ואת משפחתה, ומתחילה לאבד את הקשר עם המציאות. בסופו של דבר, היא מוצאת את סופה הטרגי בנחל. באופן סמלי, אנחנו אפילו לא רואים את הרגע הזה על הבמה; מלכת דנמרק היא זו שמספרת עליו לקהל. לאופליה, כך נראה, אין קול משלה אפילו ברגעיה האחרונים.

מדמות במחזה לסמל עולמי

הסיפור של אופליה לא נגמר בתיאטרון. כ-250 שנה אחרי ששייקספיר כתב עליה, צייר בריטי צעיר בשם ג'ון אוורט מיליי החליט להפוך את הרגע האחרון בחייה ליצירת אמנות. הוא צייר אותה צפה במים, מוקפת בפרחים, בשמלה לבנה ובעיניים פקוחות. הציור הזה, שנקרא פשוט "אופליה", הפך לאחד הציורים המפורסמים בעולם.

תמונה אחת ששווה אלף מילים

הציור של מיליי קיבע את הדימוי של אופליה בתרבות: אישה צעירה, יפהפייה, שברירית ועצובה. היופי הטרגי שלה הפך למקור השראה אינסופי. התמונה הזו יצרה מה שחוקרי תרבות מכנים "אסתטיקת האישה העצובה" (sad girl aesthetic) – הרעיון שיש משהו יפה ורומנטי בעצב נשי. פתאום, אופליה לא הייתה רק דמות ממחזה, אלא סמל – סמל לאובדן, ללב שבור, ולעולם שלא תמיד מקשיב לקולן של נערות ונשים.

אופליה עולה לפלייליסט

הקסם של אופליה לא פסח על עולם המוזיקה. הרבה לפני טיילור סוויפט, אמנים רבים הרגישו צורך לספר את סיפורה דרך צלילים ומילים.

• בוב דילן, אחד מגדולי כותבי השירים, שר עליה כבר לפני 60 שנה ותיאר אותה כמי ש"המוות עבורה הוא מעשה רומנטי".
• להקת The Lumineers הפכה את שמה לפזמון קליט בשיר "Ophelia", שבו הם שרים על הסכנות שבתהילה ועל כך שהיא נמצאת במחשבותיהם מאז "השיטפון".
• זמרות כמו נטלי מרצ'נט ופלורנס וולש (מ"פלורンス אנד דה מאשין") השתמשו בדמותה כדי לדבר על ציפיות של החברה מנשים ועל הכוח והשבריריות שקיימים זה לצד זה.
• אפילו לנה דל ריי, שלא מזכירה את שמה במפורש, יצרה לעצמה תדמית שלמה שמהדהדת את הדימוי של אופליה – אישה יפה ועצובה, שצפה במים בקליפים שלה, מוקפת בפרחים.

האם טיילור סוויפט כתבה סוף חדש?

ובחזרה לטיילור. בשיר שלה, היא שרה על כך שהאהבה החדשה שלה הצילה אותה מ"גורלה של אופליה". בקליפ, היא ממש מתעוררת לחיים מתוך הציור המפורסם של מיליי. במובן מסוים, היא מציעה סוף טוב לסיפור הטרגי. אבל כאן נכנסת שאלה למחשבה: האם זו הדרך הנכונה לספר את הסיפור שלה?

במשך שנים, יוצרות רבות ניסו להחזיר לאופליה את הקול שאבד לה. הן ניסו לספר את הסיפור מנקודת המבט שלה, להראות את הכוח שלה, את המחשבות שלה, את הכעס שלה. הן רצו להפוך אותה מקורבן לגיבורה של הסיפור של עצמה. ייתכן שבשיר של סוויפט, כשהיא אומרת שגבר הציל אותה, היא בעצם מחזירה את אופליה לאותו מקום ישן – דמות פסיבית שגורלה תלוי בגברים שסביבה.

אין תשובה אחת נכונה. טיילור סוויפט, כמו כל האמנים לפניה, לקחה סיפור בן 400 שנה ונתנה לו פרשנות משלה. וזה אולי הכוח הגדול ביותר של אמנות: היא מאפשרת לנו לקחת סיפורים ישנים, לשאול עליהם שאלות חדשות, ולהמשיך את השיחה גם מאות שנים אחרי שהם נכתבו.