לפני כחודש, ד"ר חגי סויסה, בן 37, השיג ציון דרך משמעותי בחייו: הוא הפך לרופא בכיר במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים זיו בצפת. עבור רוב האנשים, זהו הישג מרשים בפני עצמו, אבל עבור ד"ר סויסה, זוהי סגירת מעגל מופלאה למסע שהחל כשהיה רק בן 11 – לא כרופא, אלא כמטופל שנלחם על חייו.

היום שבו הכל השתנה

השנה הייתה 1999, חופשת סוכות. חגי, אז ילד בן 11, שיחק עם חבריו במושב. כמו ילדים רבים, הם חיפשו הרפתקאות, וחגי טיפס על משאית חקלאית. כשהמשאית החלה לנסוע, הוא קפץ ממנה מגובה של כשני מטרים ונחבל בראשו. "החבלה הייתה קשה", הוא משחזר. לרגע קצר הוא איבד את ההכרה, אבל אז התעורר והלך הביתה, כמעט כאילו כלום לא קרה.

אבל בתוך ראשו, התרחש משהו מסוכן. התופעה הזו מוכרת לרופאים ונקראת "מרווח צלול" (Lucid Interval). זהו מצב מטעה שבו לאחר חבלת ראש, האדם מרגיש בסדר גמור, בזמן שבפנים מתפתח דימום מוחי. הדימום הזה לוחץ על המוח, ואם לא מטפלים בו בזמן, המצב עלול להידרדר במהירות. למרבה המזל, אמו של חגי שמה לב לסימני אזהרה. "היו בערך שלושה אירועים של הקאה", הוא מספר. אחרי ההקאה השלישית, היא הבינה שמשהו לא בסדר והחליטה לקחת אותו לבית החולים. ההחלטה המהירה שלה הייתה קריטית.

מרוץ נגד הזמן והניצוץ הראשון

בדרך לבית החולים ובתוכו, מצבו של חגי החל להתדרדר. הוא נעשה ישנוני ומבולבל, והרופאים בבית החולים קפלן הבינו מיד את חומרת המצב. הוא הובהל לבית החולים תל השומר לניתוח חירום. "אני זוכר במעומעם שלקחו אותי באמבולנס, ואני זוכר שהגעתי לחדר ניתוח", הוא מספר.

הרופא שהוזעק לנתח אותו היה ד"ר זאב פלדמן, שהיה בדיוק בדרכו לחופשה עם משפחתו. הוא עזב הכל, הגיע עם המזוודות לבית החולים, ונכנס לחדר הניתוח. הניתוח הצליח, וחייו של חגי ניצלו. לאחר כשלושה שבועות של החלמה, הוא השתחרר הביתה. אבל משהו בו השתנה לנצח. כשהגיע להוציא את התפרים ופגש שוב את הרופאים שהצילו אותו, נדלק בו ניצוץ. "הבנתי שאני רוצה לעשות את זה", הוא נזכר. "לא הבנתי בדיוק שאני רוצה את התחום הספציפי הזה, אבל הבנתי שאני כן רוצה לעסוק ברפואה".

מהחלום למציאות: הדרך הארוכה למנתח מוח

ההחלטה שהתקבלה בלב של ילד בן 11, הפכה למטרת חייו. אחרי שירותו הצבאי, חגי נרשם ללימודי רפואה בטכניון וסיים אותם בהצטיינות. כשהגיע הזמן לבחור נושא לעבודת הגמר שלו, הבחירה הייתה טבעית: לחקור את סוג הפציעה שהוא עצמו עבר – דימומים מוחיים בילדים. המחקר הוביל אותו לבית החולים רמב"ם, שם נחשף למקרים רבים של ילדים ובני נוער עם פציעות דומות. "אתה רואה ילד שהוא במצב מאוד-מאוד קשה ויש לך את היכולת לגרום לשינוי משמעותי במצב שלו", הוא מסביר. "ואז הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות".

להיות נוירוכירורג זה אחד המסלולים המאתגרים ביותר ברפואה. התפקיד כולל טיפול בכל מה שקשור ל"קופסה הסגורה" שנקראת גולגולת ולעמוד השדרה: ניתוחי מוח להסרת גידולים, טיפול בחבלות ראש קשות, תיקון מומים מולדים ועוד. זוהי עבודה שדורשת ידע עצום, ידיים יציבות ועמידה בלחצים אדירים.

סגירת המעגל המרגשת

במהלך תקופת הסטאז' שלו, חגי חזר למחלקה בבית החולים שיבא, אותה מחלקה שבה נותח כילד. הוא אפילו עבד לצד רופאים שזכרו את המקרה שלו. בהמשך, הוא אזר אומץ ושלח מייל לד"ר פלדמן, המנתח שהציל אותו. "הוא מאוד התרגש. הוא זכר את האירוע", מספר ד"ר סויסה.

הפגישה ביניהם הייתה רגע עוצמתי. עבור ד"ר פלדמן, שמבצע ניתוחים כאלה באופן יומיומי, זה היה רגע נדיר של עצירה והבנה של ההשפעה העצומה של עבודתו. הוא כל כך התרגש עד שביקש להצטלם עם חגי ושלח את התמונה למשפחתו. עבור חגי, זו הייתה הוכחה לכך שהפך את החוויה הקשה ביותר בחייו למקור הכוח הגדול ביותר שלו. כיום, ד"ר סויסה מתחיל את דרכו כרופא בכיר בצפון, והוא כבר חולם על הצעד הבא: התמחות-על בגידולי מוח בחו"ל, כדי להמשיך להציל חיים ולהעניק תקווה למטופלים אחרים, בדיוק כפי שהעניקו לו תקווה לפני כל כך הרבה שנים.