לפני שנה, בבית חולים בישראל, נולד תינוק קטן בשם איתן. אבל איתן לא היה תינוק רגיל. הוא הגיע לעולם הרבה יותר מוקדם ממה שציפו לו, אחרי 26 שבועות בלבד של היריון, במקום כ-40 שבועות כמו רוב התינוקות. בגלל שנולד מוקדם כל כך, הוא היה קטנטן ושקל רק 720 גרם. כדי להבין כמה זה קטן, דמיינו בקבוק מים קטן או חבילת קוטג' – איתן שקל בערך אותו הדבר!

ההתחלה של איתן הייתה מלאה באתגרים. תינוקות שנולדים כל כך מוקדם נקראים 'פגים', והגוף שלהם עדיין לא מוכן לגמרי לחיים מחוץ לבטן של אמא. הריאות שלהם צריכות עזרה כדי לנשום, הלב שלהם צריך לעבוד קשה יותר, והם מתקשים לשמור על חום הגוף שלהם. לכן, הבית הראשון של איתן לא היה חדר תינוקות רגיל עם צעצועים ועריסה יפה, אלא מקום מיוחד שנקרא 'פגייה'.

הבית הראשון של איתן: הפגייה

הפגייה, או בשמה המלא 'היחידה לטיפול נמרץ יילודים', היא כמו עולם קסום של טכנולוגיה ועזרה. מיד אחרי שנולד, איתן הועבר לתוך קופסה שקופה וחמימה שנקראת אינקובטור. האינקובטור הוא כמו מיטה סופר-משוכללת שמדמה את הסביבה החמימה והבטוחה של רחם אמו. הוא שמר על חום הגוף של איתן, הגן עליו מפני חיידקים ונתן לו את השקט שהיה צריך כדי לגדול ולהתחזק.

מסביב לאינקובטור היו מכשירים רבים עם צפצופים ואורות מהבהבים. זה אולי נראה קצת מבהיל, אבל כל מכשיר כזה היה חבר שעזר לאיתן. מכשיר אחד עזר לו לנשום, אחר בדק את דפיקות הלב שלו, ושלישי וידא שיש לו מספיק חמצן. הצוות הרפואי – הרופאים והאחיות – היו כמו גיבורי-על. הם עבדו יום ולילה, בדקו את איתן, נתנו לו תרופות זעירות והאכילו אותו דרך צינורית דקיקה, כי הוא עוד היה קטן מדי כדי לאכול בעצמו. כל גרם שאיתן הוסיף למשקלו היה סיבה למסיבה קטנה בפגייה.

מסע של צעדים קטנים

ההורים של איתן, שירה ודני, בילו שעות ארוכות ליד האינקובטור שלו. הם דיברו אליו, שרו לו שירים, ונגעו בו בעדינות דרך פתחים מיוחדים באינקובטור. המגע והקול שלהם נתנו לו כוח. אחד הדברים המיוחדים שהם עשו נקרא 'שיטת הקנגורו', שבה הם החזיקו את איתן צמוד לחזה שלהם, עור לעור. המגע הזה עזר לווסת את חום הגוף ואת הנשימה של איתן, ובעיקר נתן לו תחושת ביטחון ואהבה.

הדרך של איתן הייתה רצופה צעדים קטנים שהיו בעצם ניצחונות ענקיים. היום שבו הצליח לנשום לגמרי לבד, הפעם הראשונה שלמד לאכול מבקבוק, הרגע שבו פקח את עיניו והביט בהוריו – כל אלה היו רגעים מרגשים שהוכיחו כמה הוא לוחם אמיתי. במשך שלושה חודשים ארוכים, הפגייה הייתה הבית שלו. לאט לאט, הוא גדל והתחזק, עד שהגיע היום המיוחל.

סוף סוף חוזרים הביתה

כשאיתן הגיע למשקל של קצת יותר משני קילוגרמים והיה חזק מספיק, הרופאים הודיעו להוריו שהוא מוכן לצאת הביתה. זו הייתה שמחה עצומה! בפעם הראשונה, שירה ודני יכלו לקחת את בנם הביתה, לחדר שחיכה לו כל כך הרבה זמן. הם למדו איך לטפל בו, איך להאכיל אותו, והכי חשוב – איך פשוט להיות איתו וליהנות ממנו, בלי כל המכשירים מסביב.

השנה הראשונה לחייו של איתן המשיכה להיות מסע של גדילה והתפתחות. הוא למד להתהפך, לזחול, לחייך ולצחוק. כל שלב בהתפתחות שלו היה נס קטן בפני עצמו, תזכורת להתחלה הקטנטנה והמאתגרת שלו. ועכשיו, שנה אחרי שנולד כלוחם זעיר, איתן חגג יום הולדת שנה. המסיבה לא הייתה סתם מסיבת יום הולדת; היא הייתה חגיגה של החיים, של רפואה מודרנית, של אהבת הורים ושל כוח הרצון המדהים של תינוק אחד קטן שהוכיח שלפעמים הגיבורים הגדולים ביותר מגיעים באריזות הכי קטנות.