חלום בן עשר שנים

לפעמים יש לנו חלומות שנראים רחוקים, כמעט בלתי אפשריים. עבורי, החלום הזה היה ללכת את 'סובב אנאפורנה' - מסלול הליכה אגדי, טרק, ברכס הרי ההימלאיה שבנפאל. במשך שנים דמיינתי את עצמי צועדת בין פסגות מושלגות, חוצה גשרים תלויים מעל נהרות סוערים ופוגשת תרבויות עתיקות. אבל החיים, כמו החיים, תמיד הפריעו - פעם זה היה מזג אוויר לא צפוי באזור, ופעמים אחרות אתגרים אחרים. החלום נשאר במגירה, עד שלאחרונה, סוף סוף, הגיעה ההזדמנות להגשים אותו.

ההימלאיה הוא רכס ההרים הגבוה בעולם, והוא לא מקום של משחקים. מזג האוויר בו הפכפך ויכול להשתנות ברגע. בעבר, הטרק הזה היה הרפתקה של 21 ימים בטבע פראי, כמעט ללא קשר לעולם החיצון. היום, הקדמה הגיעה גם לשם. דרכי עפר מאפשרות לג'יפים להגיע לכפרים גבוהים, יש חשמל ואפילו אינטרנט. זה הפך את המסלול לקצר ונגיש יותר, אבל האתגר העיקרי נשאר בעינו: הטיפוס לגובה רב וההתמודדות עם מה שההר מציב בפניך.

ההכנות והיציאה לדרך

כדי לצאת למסע כזה, לא מספיק רק לארוז תיק. צריך להתכונן נפשית ופיזית. הדבר הראשון שעשינו היה למצוא 'פורטר'. פורטר הוא לא רק סבל שעוזר לסחוב את הציוד, הוא מדריך, יועץ וחבר לדרך. הוא מכיר כל שביל, יודע איפה כדאי לישון ומה לאכול, ובעצם, אתה סומך עליו שישמור עליך. הפורטר שלנו, סובאס, צעיר חייכן ומקצוען אמיתי, הפך מיד לחלק מהצוות.

המסע התחיל בנסיעת ג'יפ מטלטלת של שעות, בכבישים שהם יותר דרכי עפר מאתגרות. זה היה מבחן הנחישות הראשון שלנו. התחלנו את ההליכה הרגלית בכפר בשם ג'אגאט, בגובה 1,300 מטרים. מכאן, הדרך היחידה היא למעלה. בכל יום טיפסנו בממוצע כ-600 מטרים בגובה. זה כמו לטפס על מגדל עזריאלי כמעט ארבע פעמים, כל יום, אבל בנוף הרבה יותר יפה!

יום אחר יום, צעד אחר צעד

הימים הראשונים היו קשים. הגוף עוד לא רגיל למאמץ, והעליות נראו אינסופיות. סובאס, הפורטר שלנו, היה מתאר את הדרך בעברית המשעשעת שלו: "עלייה, עלייה, מישור, מישור". כמובן שה"מישור" שלו הרגיש לנו כמו עלייה קטנה. אבל אז, אחרי טיפוס מפרך, היינו מגיעים פתאום לנוף עוצר נשימה: עמק ירוק, כפר צבעוני, או פסגה מושלגת שהציצה מבין העננים. ברגעים האלה, כל הקושי היה נשכח.

ככל שעלינו בגובה, הנוף השתנה. יערות הגשם התחלפו ביערות של עצי מחט, והאוויר הפך צלול וקר יותר. פגשנו בדרך אתרי קדושה בודהיסטיים, עם דגלי תפילה צבעוניים שמתנופפים ברוח וגלגלי תפילה שהמקומיים מסובבים כדי לזכות בברכה. למדנו לכבד את המנהג ולעבור תמיד מצד שמאל של חומות אבן מיוחדות שנקראות 'קירות מני'. זו הייתה הצצה לתרבות שונה ומרתקת, שבה להרים יש משמעות רוחנית עמוקה.

בכפר מנאנג, בגובה של כ-3,500 מטרים, עצרנו ליום מנוחה. זהו שלב קריטי שנקרא התאקלמות. הגוף צריך זמן להתרגל לכמות החמצן הנמוכה יותר באוויר. גם ביום המנוחה, הכלל הוא "לטפס גבוה, לישון נמוך", אז עשינו טיול קצר לגבעה סמוכה וחזרנו לישון בכפר. זה עוזר לגוף לייצר יותר כדוריות דם אדומות ולהתמודד טוב יותר עם הגובה.

האתגר הגדול: הפסגה

הלילה שלפני הטיפוס לפסגה הגבוהה ביותר בטרק, ה'תורונג לה פאס', היה לילה ללא שינה. ידענו שמצפה לנו היום הקשה ביותר. יצאנו לדרך ב-4:00 לפנות בוקר, בחושך מוחלט, כשפנסי הראש שלנו מאירים את השביל התלול. השמיים היו זרועי אינסוף כוכבים, מראה שלא רואים בערים המוארות שלנו.

הטיפוס היה איטי להחריד. כל צעד דרש מאמץ אדיר. האוויר היה דליל, והרגשתי שכל נשימה היא משימה. המחשבות בראש מתרוצצות: "אני לא יכול יותר", "זה קשה מדי". אבל אז, משהו אחר משתלט. נחישות. אתה מתרכז בצעד הבא, ואז בזה שאחריו. אתה מבין שוויתור הוא לא אופציה. החוסן הנפשי שבנינו בכל ימי הטיפוס הקודמים בא לידי ביטוי. זה מאבק של גוף ונפש, ואתה מגלה בעצמך כוחות שלא ידעת שקיימים.

אחרי שעות של טיפוס מפרך, סוף סוף ראינו את השלט. הגענו לפאס, בגובה 5,416 מטרים. תחושת אושר עצומה הציפה אותי. הסתכלתי סביב, על רכסי ההרים האינסופיים המושלגים, והרגשתי שאני על גג העולם. ברגע הזה, דמעות החלו לזלוג מעיניי. אולי זו הייתה ההתרגשות, אולי המאמץ האדיר, אבל פתאום כל הדאגות והקשיים מהבית הרחוק צפו ועלו. זה היה המקום המושלם לשחרר את כל מה שהצטבר בלב, מול היופי האינסופי של הטבע.

הירידה והשיבה הביתה

אומרים שההגעה לפסגה היא רק חצי מהדרך. עכשיו חיכתה לנו ירידה ארוכה ותלולה של 1,700 מטרים. הברכיים כאבו, אבל האדרנלין והשמחה נתנו לנו כוח להמשיך. כשסיימנו את הטרק, הרגשנו עייפים אך מרוצים באופן שלא ניתן לתאר.

המסע הזה לא היה רק טיול. הוא היה שיעור. למדתי שגם כשהדרך קשה ונראית בלתי אפשרית, אם ממשיכים ללכת צעד אחר צעד, בסוף מגיעים. גיליתי שהתמודדות עם אתגר פיזי מחזקת את הנפש ומעניקה תחושת מסוגלות אדירה. פתאום, אתגרים אחרים בחיים נראים קטנים יותר. אם צלחתי את האנאפורנה, אני יכולה להתמודד עם כל דבר. וזו, אולי, המתנה הגדולה ביותר שההר יכול לתת.