שתי דעות, לב אחד: חייל מילואים כותב על המורכבות של הלחימה

בוודאי שמעתם על הזמר והיוצר האהוב עידן עמדי. מעבר להיותו אמן מוכשר, הוא גם לוחם מילואים שנרתם למשימה הלאומית ושירת בחזית מאז החל המצב הביטחוני המורכב. דעותיו על המשך הלחימה נשמעות בתקשורת וזוכות לתמיכה רבה. אבל מה קורה כשחייל אחר, שגם הוא היה שם, בשטח, רואה את הדברים קצת אחרת? הכתבה הזו מביאה את קולו של דן מרון, קצין שריון ששירת במילואים מאות ימים, רובם ברצועת עזה. הוא מבקש להציג זווית נוספת, לא כדי להתווכח, אלא כדי להראות שהמציאות מורכבת, ושאהבת המדינה יכולה להתבטא בדרכים שונות.

דן פותח את דבריו בפנייה ישירה לעידן עמדי ולאמנים אחרים, ומסביר שהוא שותף לכאב ולדאגה העמוקה לעתיד המדינה. הוא מדגיש שקריאה לדרך פעולה אחרת, כמו הגעה להסכם שישיב את החטופים הביתה, אינה נובעת מחולשה או מחוסר פטריוטיות. להפך, היא נובעת מאותה דאגה בדיוק. "הדאגה למדינת ישראל, לעתיד שלנו, היא הכוח שמניע אותנו", הוא כותב. זו נקודה חשובה: במדינה דמוקרטית, אנשים שונים יכולים להציע פתרונות שונים לאותה בעיה, מתוך אהבה ומחויבות למקום שבו הם חיים.

רגעים של אנושיות בתוך הכאוס

כדי להסביר את עומק המורכבות, דן משתף בחוויות אישיות מהשירות שלו בעזה. הוא מתאר כיצד הוא וחייליו נעים בין מבנים הרוסים, במקומות כמו ח'אן יונס ורפיח. המשימה שלהם ברורה – לאתר אמצעי לחימה ולהבטיח שהמקום בטוח. אבל בתוך הפעילות הצבאית, צצים רגעים אנושיים קטנים שמטלטלים את התמונה הפשוטה של "טובים מול רעים".

הוא מספר על רגע כזה, שבו נכנס למבנה כדי להכין אותו להגנה. בזמן שחיפש אחר ציוד לחימה בין הבגדים והשמיכות, הוא מצא תמונה משפחתית ישנה, בשחור-לבן. תמונה פשוטה, כזו שאולי אין ממנה עותק נוסף. באותו רגע, הוא נעצר. התמונה הזכירה לו שמאחורי ההרס והקושי, היו פעם חיים, משפחה, סיפורים. במקרה אחר, הוא מספר שפגש אישה מבוגרת מאוד, שנשענה על מקל הליכה שאליו קשרה דגל לבן. היא הזכירה לו את סבתא שלו. הוא עצר את הטנק והגיש לה בקבוק מים. רגעים אלו לא משנים את העובדה שחמאס הוא ארגון קיצוני ואכזרי שיש להילחם בו, אבל הם כן מוסיפים שכבה של מורכבות. הם מזכירים שגם בצד השני ישנם אנשים שאינם מעורבים בלחימה וסובלים מאוד מהמצב.

האתגר: לשמור על הביטחון וגם על הנשמה

דן טוען שהאתגר הגדול אינו רק צבאי. הוא מאמין שהמשך הלחימה ללא סוף ברור גורם נזק לא רק בחוץ, אלא גם בפנים, לחברה הישראלית. הוא מדבר על אובדן מוסרי, כלומר, הסיכון שנשכח את הערכים החשובים שעליהם גדלנו. ערכים כמו קדושת החיים, הרעיון שחיי אדם הם מעל הכל, ורעות, שפירושה חברות וערבות הדדית.

הוא מסביר שהחברה הישראלית מתמודדת עם משבר עמוק: משפחות החטופים חיות בסבל מתמשך, והוויכוחים הפנימיים על הדרך הנכונה לפעול יוצרים קרעים. לדעתו, חלק מההגנה על המדינה הוא לשמור על החוסן הפנימי שלנו, על הערכים שלנו ועל הלכידות החברתית. "חונכנו על קדושת החיים ולא על נקמה אינסופית", הוא כותב, ומזכיר שהתעלמות מהמציאות המורכבת ומההיבטים האנושיים לא תגרום להם להיעלם.

מהי גבורה אמיתית?

לקראת סוף דבריו, דן מציע את מה שהוא רואה כדרך הנכונה קדימה. הוא טוען שהמצב הנוכחי אינו עוד "מלחמת אין ברירה", כי לדעתו, יש ברירה. הברירה, לשיטתו, היא חתירה דחופה להסכם שיחזיר את כל החטופים הביתה, גם במחיר של סיום הלחימה. הוא יודע שזו עמדה שנויה במחלוקת, אבל בעיניו, זו אינה חולשה, אלא אומץ. האומץ להכיר במציאות, לקבל החלטות קשות, ולהתחיל בתהליך הריפוי והשיקום של החברה הישראלית.

הוא מסיים ברמיזה לשיר מוכר, ומדגיש שהגיע הזמן להגיד "נגמר" ולהתחיל לבנות מחדש. המסר שלו הוא מסר של תקווה – תקווה שאפשר למצוא דרך שתביא גם ביטחון וגם ריפוי, ושדיון פתוח וכנה, גם כשהוא קשה, הוא הצעד הראשון בדרך לשם.