הכוח של הסיפור: למה סופר ישראלי מפורסם מדבר על אמפתיה באיטליה?

אתגר קרת הוא סוג של קוסם. הוא לא משתמש בשרביט או בלחשים, אלא במילים. בתור אחד הסופרים הישראלים המצליחים והמוכרים ביותר בעולם, הוא יודע איך לבנות עולמות שלמים, לגרום לנו לצחוק, לבכות ולהתחבר לדמויות שקיימות רק על הדף. אבל לאחרונה, קרת השתמש בכוח המילים שלו לא כדי לספר סיפור בדיוני, אלא כדי לתאר את המציאות המורכבת והכואבת בישראל, כפי שהוא רואה אותה. הוא עשה זאת בריאיון לעיתון איטלקי חשוב בשם "קוריירה דלה סרה", ודבריו עוררו שיחה רחבה, גם בישראל וגם בעולם.

קול מישראל שנשמע רחוק

תארו לעצמכם שאתם רוצים להסביר לחבר שגר במדינה אחרת מה עובר עליכם. זה לא תמיד קל, נכון? אתגר קרת ניסה לעשות בדיוק את זה. הוא תיאר את המצב הנוכחי בישראל כ*"חלום בלהות"* – ביטוי חזק שנועד להמחיש תחושה של מצוקה ובלבול. הוא דיבר על הקושי הגדול ועל האתגר הביטחוני שכולנו חווים מאז אירועי השבעה באוקטובר, אך במקביל, הפנה זרקור גם למצבם של האנשים בעזה.

בריאיון, הוא הביע דאגה עמוקה מהמצב ההומניטרי שם. הוא תיאר מצב שבו יש נזק עצום לערים ומחסור חמור במזון שפוגע באנשים רבים. לדבריו, הדבר הדחוף ביותר הוא לעצור את האלימות והסבל. "אנחנו חייבים לשים סוף למצב הנורא הזה", אמר, והדגיש שבראש ובראשונה, חייבים להשיב את כל החטופים הביתה בשלום. הוא מאמין שרק אחרי שהאלימות תיפסק והחטופים יחזרו, אפשר יהיה להתחיל לדבר על ההגדרות המשפטיות המורכבות של מה שקרה.

דעות שונות בתוך חברה אחת

אחד הדברים המעניינים שקרת טען הוא שקיים פער בין מה שלדעתו רוב הציבור בישראל רוצה, לבין מה שהממשלה עושה. הוא מאמין שרוב מוחלט של הישראלים רוצים לראות את החטופים חוזרים הביתה, גם אם זה אומר לעצור את הפעילות הצבאית. לעומת זאת, הוא טוען שיש קבוצה קטנה אך משפיעה מאוד בממשלה, שמחזיקה בדעות קיצוניות ודוחפת להמשיך בקו התקיף, בניגוד לרצון העם.

זו נקודה חשובה להבנת הדמוקרטיה. בחברה דמוקרטית, זה טבעי ואפילו בריא שיהיו דעות שונות. לא כולם מסכימים על הדרך הנכונה לפעול, ויש ויכוחים בין האזרחים לבין עצמם, ובין האזרחים למנהיגים שלהם. קרת מציג כאן ביקורת, שהיא כלי חשוב בדמוקרטיה. הוא בעצם אומר: "אני חושב שהמנהיגים שלנו לא מקשיבים מספיק לקול של העם".

מהי 'אמפתיה סלקטיבית' ומדוע היא מסוכנת?

אולי המושג החשוב ביותר שקרת מדבר עליו הוא "אמפתיה סלקטיבית". אמפתיה היא היכולת להבין ולהרגיש את מה שאדם אחר מרגיש. 'סלקטיבית' פירושה 'בררנית'. כלומר, אמפתיה סלקטיבית היא כשאנחנו מרגישים חמלה וכאב רק כלפי אנשים שדומים לנו, ששייכים ל"קבוצה שלנו", ומתקשים להרגיש את אותו הדבר כלפי מישהו מהצד השני.

זה קצת כמו לאהוד קבוצת כדורגל. כששחקן מהקבוצה שלנו נפצע, אנחנו דואגים. אבל כששחקן מהקבוצה היריבה נפצע, לפעמים אנחנו לא מרגישים כלום, או אפילו קצת שמחים. קרת טוען שהטראומה הגדולה של השבעה באוקטובר יצרה סביב החברה הישראלית "ערפל סמיך של חרדה וחוסר אמון", שגורם לרבים מאיתנו להתמקד רק בכאב שלנו. הוא מאמין שכדי למצוא פתרון אמיתי, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לראות ולהכיר גם בכאב ובסבל של הצד הפלסטיני.

כדי להפוך את הרעיון הזה למעשה, קרת ואשתו, הבמאית שירה גפן, עושים משהו קטן וסמלי. מדי שבת, הם עומדים בצומת בתל אביב עם תמונה מוגדלת של ילד פלסטיני. המטרה שלהם היא להזכיר לעצמם ולסביבה שגם בצד השני של הגדר ישנם ילדים, משפחות ובני אדם שחייהם נהרסו. זהו ניסיון אישי שלהם לשבור את חומת האדישות ולפתוח את הלב.

מבט אל העתיד: האם יש דרך לצאת מהערפל?

למרות הביקורת הקשה, דבריו של אתגר קרת לא נגמרים בייאוש. להפך, הוא מביע תקווה גדולה. הוא מאמין שהיסודות של הדמוקרטיה הישראלית חזקים מספיק כדי להתמודד עם האתגר העצום הזה. הוא מקווה שהחברה הישראלית תצליח "להתעורר מהערפל", להבין את גודל הטרגדיה לשני העמים, ולבחור בדרך אחרת.

מהי הדרך הזו? לדעתו, ההיסטוריה וההיגיון מובילים לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, וליצירת יחסים טובים עם המדינות השכנות. הוא רוצה להאמין שדווקא מתוך המשבר הנורא הזה, תצמח הבנה חדשה שתאפשר לבנות עתיד של שלום וביטחון לכולם. המסר שלו הוא מסר של סופר: גם מהסיפור הכי קשה, אפשר לכתוב סוף טוב יותר. זה דורש אומץ, דמיון, ובעיקר – המון אמפתיה.