דמיינו שחברים טובים שלכם נמצאים בריב שנמשך כבר המון זמן. לפעמים, כדי לפתור את הריב, צריך שחבר שלישי, מישהו מהצד, יציע רעיון חדש לגמרי. זה בדיוק מה שמנסות לעשות עכשיו כמה מהמדינות החזקות באירופה – צרפת, גרמניה ובריטניה. הן מנסות למצוא דרך חדשה ויצירתית לקדם פתרון לקושי המורכב והארוך בין ישראלים לפלסטינים.

בשבועות האחרונים, מנהיגי המדינות האלה מקיימים שיחות אינטנסיביות, טלפונים ופגישות. הם מרגישים שהגישות הישנות לא הביאו לפתרון, ושהגיע הזמן לנסות משהו אחר. בלב הרעיון החדש שלהם עומדת הצעה משמעותית: הכרה רשמית בקיומה של מדינה פלסטינית. זהו צעד גדול שמשנה את כללי המשחק הדיפלומטיים, והוא מעורר דיונים בכל רחבי העולם.

מה גרם לשינוי הגישה באירופה?

אז למה דווקא עכשיו? מספר גורמים חברו יחד. ראשית, המצב ההומניטרי הקשה באזור עזה. תמונות ודיווחים על הקושי של אנשים, ובמיוחד ילדים, להשיג מזון, מים ותרופות, הגיעו למסכים בכל אירופה ויצרו לחץ ציבורי גדול על המנהיגים לפעול. אזרחים רבים שאלו את מנהיגיהם: "מה אתם עושים כדי לעזור?"

שנית, יש תחושה של תסכול מהמצב הקיים. במשך שנים, מדינות אירופה הסתמכו על ארצות הברית שתוביל את המאמצים לפתרון. אך לאחרונה, הן מרגישות שארצות הברית לא מעורבת מספיק, ושהן צריכות לקחת את המושכות לידיים. הן החליטו, במובן מסוים, להכריז על "עצמאות דיפלומטית" ולגבש אסטרטגיה אירופית משותפת.

הנשיא הצרפתי, עמנואל מקרון, היה אחד הראשונים להוביל את המהלך. הוא הודיע באופן מפתיע שצרפת מתכננת להכיר במדינה פלסטינית, מתוך אמונה שזה יקדם "שלום צודק ובר-קיימא". זמן קצר לאחר מכן, גם ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, הצטרף ואמר שגם ארצו תשקול צעד דומה אם המצב הביטחוני לא ישתנה.

תוכנית סודית ושיחות חשובות

מאחורי הקלעים של ההצהרות הפומביות, התרחשה עבודה דיפלומטית שקטה. פקידים בריטים עבדו במשך חודשים על ניסוח תוכנית מפורטת, שזכתה לכינוי "תוכנית שמונה הנקודות". התוכנית הזו, שנשלחה למנהיגים באירופה, הציעה מפת דרכים מעשית לקידום פתרון שתי המדינות – רעיון שלפיו תקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

התוכנית נוסחה בהשראת הסכמים היסטוריים אחרים, כמו "הסכם יום שישי הטוב" שסיים שנים רבות של סכסוך בצפון אירלנד. הרעיון הוא ללמוד מהצלחות העבר וליישם אותן במצב המורכב של המזרח התיכון. התוכנית כוללת צעדים כמו פירוק חמאס מנשקו, הכנסת סיוע הומניטרי נרחב לעזה, והקמת כוח בינלאומי שישמור על השלום באזור.

גרמניה, שלרוב נחשבת לאחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של ישראל, מצאה את עצמה במצב מורכב. קנצלר גרמניה, אולף שולץ, אולי לא ימהר להכיר במדינה פלסטינית, אבל הוא היה נחוש להיות חלק מהשיחה ולהשפיע על הכיוון שאליו הולכת אירופה. הוא ניהל שיחות עם מנהיגים אחרים, וגם עם ראש הממשלה נתניהו, בניסיון לגשר על הפערים.

מה זה אומר "להכיר במדינה"?

כאשר מדינה אחת "מכירה" במדינה אחרת, זוהי הצהרה רשמית שהיא רואה בה ישות עצמאית וריבונית. זה קצת כמו שבבית הספר מכירים רשמית בקיומה של מועצת תלמידים חדשה. פתאום, למועצה יש מעמד, היא יכולה לשלוח נציגים לפגישות, והקול שלה נשמע. בעולם, הכרה דיפלומטית פותחת דלתות לשיתופי פעולה כלכליים, לחברות בארגונים בינלאומיים כמו האו"ם, ונותנת למדינה החדשה לגיטימציה על הבמה העולמית. זהו צעד סמלי עם משמעות מעשית אדירה.

תפנית מפתיעה מהעולם הערבי

אחד ההישגים המפתיעים ביותר של המהלך האירופי היה התגובה ממדינות ערב. 22 המדינות החברות ב"ליגה הערבית" חתמו על הצהרה משותפת שתמכה ברעיונות המרכזיים של התוכנית האירופית. באופן תקדימי, ההצהרה כללה דרישה מפורשת שארגון חמאס יתפרק מנשקו ויוותר על שליטתו בעזה.

זו הייתה הפעם הראשונה שכל מדינות ערב, באופן קולקטיבי, קראו לכך. הדבר נתפס כצעד משמעותי שיכול לפתוח פתח לשיחות רחבות יותר על עתיד האזור. זה מראה שהמצב מורכב, וישנם גורמים רבים, גם בעולם הערבי, שמחפשים פתרון שיביא ליציבות.

האתגרים שבדרך והמבט לעתיד

הדרך לפתרון עדיין ארוכה ומלאת אתגרים. ממשלת ישראל דחתה את הרעיונות האירופיים ורואה בהם צעד שאינו מועיל במצב הנוכחי. גם בארצות הברית הדעות חלוקות, והתמיכה במהלך אינה מובטחת. דיפלומטים אירופאים רבים מביעים תסכול מכך, ומרגישים שהמעורבות האמריקאית חיונית כדי להשפיע על המצב בשטח.

עם זאת, המהלך האירופי מראה שיש רצון עולמי עז למצוא דרכים חדשות ויצירתיות להתמודד עם קשיים מורכבים. גם אם התוצאות לא יגיעו מחר בבוקר, עצם קיומו של הדיאלוג, החיפוש אחר פתרונות והנכונות של מדינות שונות לעבוד יחד, הם ניצוץ של תקווה. זה מזכיר לנו שגם במצבים הקשים ביותר, תמיד יש אנשים שמנסים לבנות גשרים ולמצוא דרך לשלום.