ויכוח בצמרת: מי מחליט מי יפקד על צה"ל?

דמיינו את נבחרת הכדורגל של בית הספר. המאמן, שמכיר כל שחקן ושחקנית, רוצה להחליט מי יהיה הקפטן ומי ישחק בכל עמדה. אבל מנהל בית הספר, שאחראי על כל מה שקורה, אומר "רגע, אני רוצה להיות מעורב בהחלטה". פתאום, נוצר ויכוח. מי קובע? המומחה המקצועי או המנהל הכללי? סיטואציה דומה, רק הרבה יותר מורכבת וחשובה, מתרחשת עכשיו בצמרת מערכת הביטחון של ישראל, בין שר הביטחון לרמטכ"ל.

בלב הסיפור עומד מה שנקרא "סבב מינויים" בצבא. כמו במשחק כיסאות מוזיקליים ענק, מדי פעם קצינים בכירים מאוד מתקדמים לתפקידים חדשים, וזה מאפשר לקצינים אחרים להתקדם במקומם. זהו תהליך טבעי וחיוני ששומר על הצבא רענן ודינמי. הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, שהוא המפקד העליון של צה"ל, הכין רשימה של קצינים מצטיינים המיועדים לתפקידי מפתח חדשים, רובם בדרגת תת-אלוף. אלו מפקדים שהובילו חיילים בשטח בתקופה האחרונה והם עמוד השדרה של הצבא. כדי שהמינויים ייצאו לפועל, הם צריכים לקבל את אישורו של שר הביטחון, ישראל כ"ץ.

שתי גרסאות, ויכוח אחד

כאן הסיפור מסתבך, כי לכל צד יש גרסה שונה לאירועים.

נקודת המבט של צה"ל

בצבא טוענים שהרמטכ"ל פועל לפי הספר. הוא הסמכות המקצועית לקבוע מי הקצינים המתאימים ביותר לכל תפקיד. לטענתם, כבר כחודש הוא מנסה לקבוע פגישה עם השר כדי להציג לו את רשימת המינויים ולקבל את אישורו, אך הפגישה נדחית שוב ושוב. מבחינתם, העיכוב הזה פוגע לא רק בצבא, שצריך להתכונן לשנה הבאה, אלא גם בקצינים עצמם ובמשפחותיהם. תחשבו על זה: משפחה שלמה צריכה לדעת איפה הם יגורו בשנה הבאה, לאיזה בית ספר הילדים יירשמו. חוסר הוודאות הזה מקשה מאוד על החיים. בצבא מרגישים שהעיכוב הוא סוג של לחץ שמופעל עליהם, וששר הביטחון מתנהג לרמטכ"ל, המפקד הבכיר ביותר, כאילו היה חייל זוטר.

נקודת המבט של שר הביטחון

מצד שני, בלשכתו של שר הביטחון רואים את הדברים אחרת לגמרי. הם טוענים שהרמטכ"ל ניסה לקבוע פגישה קצרה של 15 דקות בלבד, כאילו תפקידו של השר הוא רק להיות "חותמת גומי" ולאשר באופן אוטומטי כל מה שהצבא מביא לו. השר כ"ץ מאמין שתפקידו הוא לבחון את המינויים לעומק, במיוחד בזמן של אתגר ביטחוני, ולוודא שהאנשים הנכונים נמצאים בתפקידים הנכונים. הוא רמז שהוא לא בטוח שזה הזמן הנכון לקדם מפקדים מסוימים לפני שהמשימות הנוכחיות שלהם הושלמו במלואן. הוא רואה את תפקידו כשומר סף שאחראי בפני הציבור על כל מה שקורה במערכת הביטחון.

למה זה חשוב לנו? שאלת הסמכות

הוויכוח הזה הוא לא רק על שמות ועל תפקידים. הוא נוגע בשאלה בסיסית מאוד בדמוקרטיה: מהו האיזון הנכון בין הדרג המדיני לדרג הצבאי? הדרג המדיני, כלומר הממשלה והשרים שנבחרו על ידי הציבור, הוא זה שקובע את המדיניות. הדרג הצבאי, כלומר הרמטכ"ל והקצינים, הם אנשי המקצוע שאחראים לבצע את המדיניות הזו ולהגן על המדינה.

החוק קובע שהרמטכ"ל הוא זה שממנה את הקצינים, ושר הביטחון מאשר אותם. לאורך השנים, האישור הזה נחשב לרוב כעניין פורמלי. הוויכוח הנוכחי בודק את הגבולות של הסמכות הזו. האם לשר יש זכות להתערב בשיקולים המקצועיים של הרמטכ"ל? או שתפקידו הוא לוודא שהתהליך נעשה כראוי ולתת את הגב הפוליטי להחלטות הצבא? אין לשאלות האלה תשובה פשוטה, והן מעסיקות מומחים למשפט וממשל כבר שנים רבות.

מבט לעתיד: חשיבות שיתוף הפעולה

בסופו של דבר, כדי שמערכת הביטחון תתפקד היטב, שני הצדדים חייבים למצוא דרך לעבוד יחד. צה"ל הוא צבא העם, והוא כפוף לממשלה הנבחרת. מצד שני, הממשלה צריכה לתת אמון במפקדים המקצועיים שהיא עצמה מינתה. כשהצמרת הביטחונית והמדינית משדרת אחדות ומטרות משותפות, כל המערכת פועלת טוב יותר, מהחייל הפשוט ועד לגנרל הבכיר. כשיש חילוקי דעות פומביים, זה עלול ליצור בלבול וחוסר ודאות. כולם מקווים שהמנהיגים יצליחו לפתור את המחלוקת ביניהם במהירות, למען היציבות והביטחון של כולנו.