כשהמסך נכבה: סיפור על סרט, פסטיבל ואי-הסכמה גדולה

דמיינו אולם קולנוע ענק, חשוך, מלא בציפייה. על המסך עומד להתחיל סרט חדש, כזה שעוד אף אחד כמעט לא ראה. זוהי החוויה בפסטיבלי סרטים בינלאומיים – חגיגות קולנוע שבהן יוצרים מכל העולם חושפים לראשונה את היצירות שלהם. אחד הפסטיבלים החשובים והיוקרתיים בעולם הוא פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו (TIFF) בקנדה. השנה, סרט אחד, שהיה אמור להיות מוקרן שם, עורר סערה גדולה עוד לפני שהצופים הספיקו לקנות פופקורן. במרכזה עמדה החלטה של מנהלי הפסטיבל לבטל את הקרנתו, מה שהצית ויכוח חשוב על אמנות, אומץ ועל המקום של סיפורים קשים בעולמנו.

הסרט המדובר נקרא "הדרך בינינו - החילוץ האולטימטיבי", סרט תיעודי שנוצר על ידי במאי קנדי בשם בארי אייבריץ', בשיתוף עם מפיקים ישראלים. סרט תיעודי, או דוקומנטרי, הוא סרט שמטרתו להציג את המציאות כפי שהיא, לספר סיפור אמיתי. והסיפור שהסרט הזה מספר הוא סיפור גבורה מדהים מתוך אירועי השבעה באוקטובר. הוא מתמקד באלוף במילואים נועם תיבון, אדם שבבוקר אותו יום קשה, שמע שבנו ומשפחתו נצורים בביתם בקיבוץ נחל עוז. בלי להסס, הוא נסע דרומה, הצטרף לכוחות הלוחמים, ובאומץ לב נדיר חילץ לא רק את משפחתו, אלא גם אנשים נוספים שנקלעו למצוקה.

מדוע המסך נשאר שחור?

ההחלטה של פסטיבל טורונטו לבטל את ההקרנה הפתיעה רבים. אז מה בעצם קרה? כאן הסיפור מסתבך, ויש בו שני צדדים. מצד אחד, הנהלת הפסטיבל טענה שהסיבה לביטול היא "קושי משפטי". בסרט משולבים קטעי וידאו קצרים שצולמו על ידי התוקפים עצמם במצלמות שלהם. בפסטיבל טענו כי כדי להציג את הצילומים האלה, היוצרים היו צריכים להשיג אישורים וזכויות שימוש, דבר שלא נעשה במלואו. הם הוסיפו שהם חוששים מהשלכות משפטיות וגם מ"סיכונים צפויים", כלומר, מהפגנות ומחאות סוערות שאיימו להתקיים מחוץ לאולם הקולנוע.

מצד שני, יוצרי הסרט וגיבורו, נועם תיבון, רואים את הדברים אחרת לגמרי. לטענתם, ההסבר המשפטי הוא רק תירוץ. הם מאמינים שהפסטיבל פשוט נכנע לאיומים ופחד מהפגנות אלימות. "המומים ועצובים מכך שפסטיבל מכובד... צנזר את תכניו", מסרו היוצרים. מבחינתם, ביטול ההקרנה הוא סוג של צנזורה – השתקה של סיפור חשוב מפני שהוא "רגיש" מדי או מעורר התנגדות. נועם תיבון עצמו אמר בנחישות: "את האמת אי אפשר למחוק ולהכחיש". הוא כינה את הדרישה לקבל אישור שימוש מהתוקפים עצמם "אבסורדית והזויה".

יותר מסתם סרט: על מה הוויכוח האמיתי?

המקרה הזה גדול יותר מסרט אחד שבוטל. הוא מעלה שאלות חשובות שמעסיקות אנשים בכל העולם, במיוחד בני נוער כמוכם שמתחילים לגבש את דעתם על נושאים מורכבים.

• אמנות וחופש הביטוי: האם לאמנות יש תפקיד לאתגר אותנו? להראות לנו דברים קשים ולא נוחים? רוב האנשים יגידו שכן. סרטים, ספרים וציורים הם לא רק בידור. הם כלים רבי עוצמה שגורמים לנו לחשוב, להרגיש ולהתווכח. חופש הביטוי הוא עיקרון חשוב בחברות דמוקרטיות, והוא אומר שלאנשים מותר להביע את דעתם, גם אם היא לא פופולרית. יוצרי הסרט מרגישים שחופש הביטוי שלהם נפגע.

• ביטחון מול במה פתוחה: דמיינו שאתם מנהלי הפסטיבל. מצד אחד, אתם רוצים לתת במה למגוון סיפורים, גם לכאלה שקשה לצפות בהם. מצד שני, אתם אחראים על שלומם של אלפי המבקרים בפסטיבל. אם יש איומים אמינים על מהומות, מה הייתם עושים? זוהי הדילמה שאיתה התמודדו בטורונטו. האם האחריות לשמור על הסדר גוברת על האחריות האמנותית?

• סיפורים במאבק: חשוב לדעת שבפסטיבל היו אמורים להיות מוקרנים גם סרטים של יוצרים פלסטינים, המציגים את הסיפור מנקודת מבטם. פסטיבלים בינלאומיים רבים מנסים להציג תמונה מורכבת של אזורי קושי בעולם, על ידי הצגת סיפורים משני הצדדים. השאלה היא האם ביטול הסיפור הישראלי, בעקבות לחצים, מפר את האיזון הזה.

הגיבורים לא מוותרים

למרות האכזבה הגדולה, סיפור הגבורה של נועם תיבון יסופר. הבמאי, נועם תיבון, וארגונים יהודיים בקנדה הודיעו שהם לא מוותרים. הם ימצאו דרכים אחרות להקרין את הסרט בטורונטו ובמקומות אחרים בעולם. "אני גאה לומר שהסרט יוקרן... בפני קהל רחב שייחשף לאמת", אמר תיבון. "יחד נפעל כדי להביא את הסרט למיליוני אנשים".

בסופו של דבר, המקרה הזה מזכיר לנו שכוחם של סיפורים הוא עצום. הם יכולים לעורר השראה, לחנך, אבל גם לעורר כעס ומחלוקת. והוויכוח סביב הסרט "הדרך בינינו" הוא הוכחה לכך שגם כשהמסך נכבה, השיחה החשובה רק מתחילה.