המשחק הגדול של המדינות: חוקים, הבטחות ואנרגיה גרעינית

דמיינו שאתם משחקים משחק קופסה מסובך עם כמה חברים. כדי שהמשחק יהיה הוגן ומהנה, כולם צריכים להסכים על הכללים ולפעול לפיהם. אבל מה קורה כשאחד השחקנים חושב שמישהו אחר לא משחק לפי הכללים? מה קורה אם שחקן חשוב מחליט פתאום שהוא פורש מהמשחק? זה בדיוק מה שקורה עכשיו ב'משחק' גדול ומאוד חשוב בין כמה מדינות בעולם, ובמרכזו מדינה בשם איראן.

שלוש מדינות גדולות באירופה – צרפת, גרמניה ובריטניה (שלפעמים קוראים להן בקיצור E3) – נמצאות במעין ויכוח רציני עם איראן. הן מרגישות שאיראן לא מקיימת את חלקה בהסכם ישן וחשוב, והן שלחו לה מסר ברור: או שתחזרו לשולחן הדיונים ותשחקו לפי הכללים, או שנצטרך להפעיל 'עונשים' כלכליים. הסיפור הזה אולי נשמע מסובך, אבל הוא מלמד אותנו המון על איך מדינות מדברות זו עם זו, על חשיבות האמון ועל הניסיון לפתור בעיות גדולות בדרכי שלום.

מה הסיפור עם האנרגיה הגרעינית?

בלב הסיפור נמצאת אנרגיה גרעינית. זו אנרגיה חזקה מאוד שאפשר להפיק מחלקים זעירים שנקראים אטומים. אפשר להשתמש באנרגיה הזו לדברים מועילים מאוד, כמו לייצר חשמל להמון בתים בלי לזהם את האוויר. אבל, מאותה אנרגיה אפשר, לצערנו, גם לייצר נשק מסוכן מאוד. בגלל הסכנה הזו, מדינות העולם הקימו מעין 'שופט' בינלאומי שנקרא הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). תפקידה של הסוכנות הוא לפקח ולוודא שמדינות משתמשות באנרגיה גרעינית רק למטרות טובות ושוחרות שלום.

מדינות רבות בעולם חוששות שאיראן מנסה לפתח את היכולת לייצר נשק גרעיני בסתר, למרות שהיא טוענת שהתוכנית שלה מיועדת רק לייצור חשמל. החשש הזה הוא שהוביל להסכם המיוחד שעליו כולם מתווכחים עכשיו.

הסכם ישן, בעיות חדשות

לפני כמה שנים, אחרי שיחות ארוכות ומורכבות, איראן והמדינות החזקות בעולם (כולל ארה"ב, רוסיה, סין ומדינות ה-E3) חתמו על הסכם הגרעין. זה היה כמו חוזה מפורט:

• ההבטחה של איראן: להגביל מאוד את תוכנית הגרעין שלה ולאפשר לפקחים של סבא"א לבקר ולבדוק שהכל כשורה.
• ההבטחה של המדינות האחרות: להסיר את ה'עונשים' הכלכליים (שנקראים סנקציות) שהיו על איראן, ולאפשר לה לסחור בחופשיות עם העולם.

הכל נראה טוב, אבל אז, בשנת 2018, ארצות הברית, שהייתה שחקן מרכזי בהסכם, החליטה לפרוש ממנו. זה היה כמו שאחד הילדים החזקים בקבוצה קם והולך באמצע המשחק, ולוקח איתו את קופסת המשחק. הפרישה הזו שינתה את כל התמונה. איראן הרגישה שהיא לא מקבלת את מה שהבטיחו לה, ומאז היא החלה לחרוג מההגבלות שההסכם קבע.

מה זה 'סנקציות' ו'סנאפבק'?

כדי להבין את האיום של מדינות אירופה, צריך להכיר שני מושגים חשובים:

• סנקציות: דמיינו שבחצר בית הספר, קבוצת ילדים מחליטה לא לשתף במשחקים או בחטיפים ילד שממשיך להציק לאחרים. הם לא פוגעים בו, אבל הם מראים לו שההתנהגות שלו לא מקובלת. בעולם המדינות, סנקציות הן דבר דומה. אלו הגבלות כלכליות שמקשות על מדינה לקנות ולמכור סחורות, כמו נפט או תרופות. המטרה היא להפעיל לחץ על המדינה כדי שתשנה את דרכיה.

• סנאפבק (Snapback): פירוש המילה הוא 'חזרה פתאומית'. בהסכם הגרעין המקורי נכתב 'סעיף סנאפבק'. זה כמו כפתור חירום שאומר שאם איראן תפר את ההסכם בצורה משמעותית, כל הסנקציות הישנות יחזרו אליה 'במכה אחת', באופן אוטומטי. מדינות אירופה מאיימות כעת ללחוץ על הכפתור הזה.

מכתב לאו"ם והתשובה של איראן

לאחרונה, שרי החוץ של צרפת, גרמניה ובריטניה שלחו מכתב רשמי לארגון האומות המאוחדות (האו"ם), שהוא כמו 'הנהלת בית הספר' של העולם. במכתב הן כתבו שהן נותנות לאיראן הזדמנות אחרונה לחזור לדבר ולשתף פעולה. הן הציעו לדחות את הפעלת הסנאפבק אם איראן תסכים לחדש את השיחות. "הבהרנו שאם איראן לא תהיה מוכנה להגיע לפתרון דיפלומטי... אנחנו נהיה מוכנים להפעיל את מנגנון ה'סנאפבק'", הן כתבו.

ומה איראן עונה? מנקודת המבט שלה, מדינות אירופה לא עמדו בהבטחות שלהן מאז שארה"ב פרשה מההסכם, ולכן אין להן זכות לבוא בטענות. שר החוץ האיראני אמר שלמדינות אירופה אין "בסיס משפטי או מוסרי" להפעיל את הסנאפבק. הוא טוען שהן לא באמת יכולות לעזור לכלכלת איראן, ולכן אין טעם לדבר איתן. זה מראה כמה האמון בין הצדדים נשבר, וכמה קשה לבנות אותו מחדש.

מה הלאה? העתיד פתוח

המצב כרגע מתוח ומסובך. מצד אחד, מדינות אירופה מרגישות שהן חייבות להראות לאיראן שיש גבולות וכללים. מצד שני, איראן מרגישה שרימו אותה ודורשת ערבויות לכך שהבטחות חדשות אכן יקוימו. למרות הוויכוחים הקשים, הדלת לשיחות עדיין לא נסגרה לגמרי. דיפלומטים - המומחים לשיחות בין מדינות - עדיין עובדים מאחורי הקלעים ומנסים למצוא פתרון יצירתי. כולם מבינים שפתרון בדרכי שלום, גם אם הוא קשה להשגה, הוא תמיד טוב יותר מכל אפשרות אחרת. הסיפור הזה הוא תזכורת חשובה שכמו במשחק, גם ביחסים בין מדינות, הכללים, האמון והיכולת לדבר הם הדברים החשובים ביותר.