מאחורי הקלעים של פסטיבל הסרטים: סיפור על אומץ, לחץ וקולנוע

דמיינו שאתם יוצרים סרט מרגש על מעשה גבורה, סרט שאתם מאמינים שיכול לגעת בלבבות של אנשים רבים. עכשיו דמיינו שפסטיבל סרטים מהחשובים והגדולים בעולם מזמין אתכם להציג בו את הסרט שלכם – איזו התרגשות! אבל אז, ברגע האחרון, ההזמנה מתבטלת. זה בדיוק מה שקרה לסרט תיעודי על סיפור גבורה ישראלי מאירועי 7 באוקטובר, והסיפור שמאחורי הביטול והסערה שקמה בעקבותיו מלמד אותנו המון על כוחה של אמנות, על חשיבותם של חוקים ועל האומץ להשמיע את קולנו.

הסיפור מתרכז בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו (TIFF), שנחשב לאחד האירועים היוקרתיים בעולם הקולנוע. בכל שנה, מגיעים אליו מיטב הבמאים, השחקנים וחובבי הקולנוע מכל רחבי העולם כדי לצפות בסרטים חדשים ולדבר עליהם. השנה, אחד הסרטים שהוזמנו היה "הדרך בינינו: ההצלה האולטימטיבית", סרט של הבמאי הקנדי-יהודי בארי אבריץ'.

מה הסיפור של הסרט?

הסרט התיעודי הזה מביא סיפור מדהים של גבורה ואהבה משפחתית. הוא עוקב אחרי האלוף במילואים נועם תיבון, אדם שב-7 באוקטובר שמע שמשפחתו, כולל בנו העיתונאי אמיר תיבון, נקלעה למצוקה קשה בקיבוץ נחל עוז. בלי להסס, הוא נסע דרומה, הצטרף לכוחות הלוחמים, ובסופו של דבר חילץ את משפחתו. בדרכו, הוא גם סייע לאזרחים וחיילים אחרים. זהו סיפור על תושייה, על נחישות ועל הקשר העמוק בין הורים לילדיהם. הבמאי רצה להראות לעולם את הצד האנושי וההירואי שהתגלה בתוך אירועים קשים כל כך.

הוזמן, בוטל, ועכשיו? הדילמה של הפסטיבל

כאמור, הנהלת הפסטיבל התלהבה מהסרט והזמינה אותו רשמית. אך זמן קצר לאחר מכן, ההחלטה התהפכה וההקרנה בוטלה. מדוע? הפסטיבל נתן שתי סיבות עיקריות, שמציגות את הדילמה המורכבת שעמדו בפניה.

שאלת זכויות היוצרים

הסיבה הראשונה היא טכנית-משפטית. כדי להראות את היקף האירועים, הסרט השתמש בקטעי וידאו קצרים שצולמו על ידי התוקפים עצמם והופצו ברשת. בעולם הקולנוע, כמו בעולם המוזיקה או הספרות, יש חוקים של זכויות יוצרים. זה כמו שאם אתם רוצים להשתמש בציור שחבר שלכם צייר בפרויקט לבית הספר, אתם צריכים לבקש ממנו רשות. הפסטיבל טען שהיוצרים לא השיגו אישור רשמי להשתמש בקטעים האלה, והוא חשש מתביעות משפטיות. זוהי סיטואציה מוזרה ומורכבת – איך מבקשים רשות מארגון טרור להשתמש בחומרים שלו?

שיקולי בטיחות וחשש ממחאות

הסיבה השנייה הייתה חשש מהתגובות הציבוריות. הנושא של אירועי 7 באוקטובר והמצב הביטחוני במזרח התיכון הוא רגיש מאוד וגורם למחלוקות רבות ברחבי העולם. הנהלת הפסטיבל חששה שהקרנת הסרט תעורר הפגנות סוערות מחוץ לאולמות הקולנוע, ורצתה להבטיח שהאירוע כולו יתקיים בסביבה בטוחה ורגועה לכל המשתתפים.

קולנוע או צנזורה? הקולות שנשמעו

ההחלטה לבטל את ההקרנה עוררה סערה גדולה, במיוחד בקרב הקהילה היהודית בקנדה ובקרב יוצרי הסרט. הם טענו שהסיבות שהפסטיבל נתן הן רק תירוצים, ושההחלטה האמיתית נבעה מפחד ומלחץ פוליטי. לטענתם, מדובר בצנזורה – כלומר, השתקה של דעות וסיפורים שלא נוחים לשמוע.

"פסטיבל סרטים אמור להציג את היצירה בפני הקהל ולאפשר לו להחליט מה לראות ומה לא", אמרו יוצרי הסרט. הם הרגישו שהפסטיבל בוגד במטרה שלו, שהיא לקדם דיון פתוח וחופש ביטוי. הם לא ראו את עצמם כפעילים פוליטיים, אלא כ"מספרי סיפורים" שרוצים להביא סיפור אנושי של גבורה. רבים הרגישו שזו דוגמה מדאיגה לכך שסיפורים ישראליים ויהודיים מושתקים מחשש לתגובות שליליות.

הדרך קדימה: התנצלות וחיפוש פתרון

בעקבות הלחץ הציבורי והביקורת החריפה, מנכ"ל הפסטיבל, קמרון ביילי, פרסם התנצלות. הוא הבהיר שלא הייתה לו כוונה לפגוע באף אחד והדגיש שהטענות על צנזורה אינן נכונות. "אני מאמין שהסרט מספר סיפור משמעותי", כתב, "ואני נשאר מחויב לעבודה עם היוצר כדי להבטיח שהסרט יוצג בפסטיבל השנה".

כעת, הצוותים המשפטיים של הפסטיבל והיוצרים עובדים יחד כדי למצוא פתרון יצירתי לבעיית זכויות היוצרים ולאפשר את הקרנת הסרט. המקרה הזה מראה לנו שגם בעולם האמנות והתרבות, דברים לא תמיד פשוטים. הוא מדגיש את המתח הקיים לפעמים בין הרצון להבטיח סביבה בטוחה ולעמוד בחוקים, לבין העיקרון החשוב של חופש הביטוי והצורך לספר סיפורים חשובים, גם אם הם קשים או שנויים במחלוקת. בסופו של דבר, התקווה היא שהקולנוע ימשיך להיות גשר שמחבר בין אנשים ומאפשר דיאלוג, במיוחד בזמנים מאתגרים.