מדינה אחת, שני צבאות? הוויכוח שמטלטל את לבנון

דמיינו שבית הספר שלכם מנוהל לא רק על ידי המנהל והמורים, אלא שישנה גם קבוצה נפרדת של תלמידים עם חוקים משלהם, כוח משלהם, ואפילו יכולת להחליט החלטות חשובות שמשפיעות על כולם. זה אולי נשמע מבלבל, וזה בדיוק סוג האתגר המורכב שעומד כעת בפני מדינה קרובה אלינו, לבנון. בלבנון מתנהל ויכוח גדול וטעון: מי צריך להחזיק בנשק ולהיות אחראי על ביטחון המדינה? האם זהו תפקיד בלעדי של הממשלה והצבא הרשמי, או שגם לקבוצות אחרות מותר להחזיק צבא פרטי משלהן? השאלה הזו אינה תיאורטית כלל, והתשובות עליה יעצבו את עתידה של לבנון כולה.

הוויכוח הגדול: מי יחזיק בנשק?

בצד אחד של הוויכוח ניצבת ממשלת לבנון, בראשות הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נוואף סלאם. הם טוענים טענה שנראית די הגיונית ברוב מדינות העולם: במדינה ריבונית ומסודרת, רק לגופים הרשמיים – הצבא והמשטרה – צריכה להיות הסמכות להחזיק ולהשתמש בנשק. הרעיון הזה נקרא 'בלעדיות המדינה על הנשק'. המטרה היא להבטיח שהכוח מרוכז בידי גוף אחד שאחראי כלפי כלל האזרחים, ושומר על הסדר והביטחון של כולם באופן שווה. הנשיא הלבנוני הבהיר כי הוא רוצה שלבנון תהיה מדינה שבה רק הממשלה מקבלת את ההחלטות הביטחוניות.

בצד השני ניצב ארגון חזק מאוד בשם חיזבאללה. חיזבאללה הוא לא רק מפלגה פוליטית שיושבת בממשלה הלבנונית, אלא גם ארגון עם כוח צבאי גדול וחמוש היטב, כמעט כמו צבא של מדינה. סגן מנהיג הארגון, נעים קאסם, הכריז לאחרונה באופן ברור: "לא נוותר על הנשק שלנו". לטענתו, הנשק הזה אינו מיועד לשימוש בתוך לבנון, אלא משמש כ'התנגדות' להגנה על המדינה מפני איומים חיצוניים, בעיקר מישראל. הוא הזכיר את המצב הביטחוני המורכב באזור ואת מלחמת לבנון השנייה ב-2006, וטען שהכוח של חיזבאללה הוא זה ששומר על השקט כבר 17 שנה. מבחינתם, לוותר על הנשק יהיה כמו להפקיר את לבנון לסכנה.

סיפור עם היסטוריה: למה לחיזבאללה יש נשק?

כדי להבין איך נוצר המצב המוזר הזה, צריך לחזור קצת אחורה בזמן. לפני כ-35 שנה הסתיימה בלבנון מלחמת אזרחים ארוכה ועצובה, שבה קבוצות שונות נלחמו זו בזו. בסוף המלחמה, כחלק מהסכם השלום, רוב הקבוצות החמושות הסכימו למסור את נשקן למדינה. אבל היה ארגון אחד, חיזבאללה, שלא עשה זאת. הוא טען שהוא זקוק לנשק כדי להמשיך להילחם נגד ישראל, ששלטה אז בחלק מדרום לבנון.

במהלך השנים, חיזבאללה הפך לכוח החזק ביותר בלבנון. הוא בנה לעצמו מערך צבאי מרשים, ובמקביל צבר כוח פוליטי גדול. המצב הזה, שבו ארגון חמוש פועל לצד הצבא הרשמי, יצר מציאות של 'מדינה בתוך מדינה'. במשך שנים רבות, עצם הדיון על פירוק חיזבאללה מנשקו היה נחשב לטאבו – נושא שאף אחד לא מעז לדבר עליו בפומבי. אולם, בעקבות אתגרים שונים שעמדו בפני הארגון בשנים האחרונות, מעמדו נחלש מעט, מה שפתח פתח לממשלת לבנון להעלות את הדרישה הזו באופן גלוי.

שחקנים על המגרש הבינלאומי

הסיפור הלבנוני אינו מתרחש בחלל ריק. למדינות אחרות יש עניין רב במה שקורה שם. איראן, למשל, היא התומכת הראשית של חיזבאללה. היא מספקת לארגון כסף, נשק ותמיכה פוליטית. מבחינת איראן, חיזבאללה הוא בעל ברית חשוב שעוזר לה לקדם את האינטרסים שלה באזור. בכיר איראני שביקר לאחרונה בביירות אף אמר שלבנון צריכה להעריך את חיזבאללה. מנגד, מדינות כמו ארצות הברית ומדינות נוספות במערב, לוחצות על ממשלת לבנון ליישם את ריבונותה ולהיות הכוח החמוש היחיד במדינה. הן רואות בכוחו של חיזבאללה גורם שמערער את היציבות באזור.

מה הלאה? אתגרים ותקוות

ההתנגשות בין עמדת הממשלה לעמדת חיזבאללה יוצרת מתח עצום בלבנון. מנהיג חיזבאללה השתמש במילים חריפות ואיים שאם ינסו לקחת מהם את הנשק, "לא יהיו חיים בלבנון", ושהדבר עלול לגרור את המדינה למשבר גדול. זוהי אמירה מדאיגה מאוד שמראה עד כמה המצב נפיץ.

האתגר שעומד בפני מנהיגי לבנון הוא עצום. מצד אחד, הם רוצים לבנות מדינה חזקה ועצמאית שבה החוק שולט. מצד שני, ניסיון לאכוף זאת בכוח עלול להצית מחדש סכסוך פנימי קשה. העתיד תלוי ביכולת של כל הצדדים למצוא פתרון באמצעות דיפלומטיה ושיח, במקום באיומים. העובדה שהנושא סוף סוף נידון בפומבי היא אולי צעד ראשון, גם אם קשה, בכיוון הנכון. כל אזרחי לבנון, כמו כל האנשים בעולם, מייחלים לעתיד של שלום, יציבות ושגשוג. הדרך לשם עוברת דרך פתרון הדילמה הגדולה הזו: איך בונים בית אחד שבו כולם מרגישים בטוחים תחת קורת גג אחת.