הלב הפועם של המדינה: משפחות החטופים נאבקות להחזיר את כולם הביתה

תארו לעצמכם שאתם מחכים למשהו חשוב מאוד. בהתחלה אתם סופרים את השעות, אחר כך את הימים, ואז את השבועות. אבל מה קורה כשהשבועות הופכים לחודשים, והחודשים הופכים לתקופה ארוכה כל כך שקשה לספור? זו המציאות שבה חיות משפחות החטופים מאז אירועי השבעה באוקטובר. עבורן, הזמן כאילו עצר מלכת באותו היום, ומאז הן נמצאות במאבק בלתי פוסק כדי להחזיר את יקיריהן הביתה.

בימים האחרונים, רבות מהמשפחות הללו, יחד עם אזרחים רבים שתומכים בהן, החליטו שהן לא יכולות לחכות יותר בשקט. הן יצאו לרחובות במה שהן מכנות "יום עצירה", במטרה לעצור את שגרת החיים במדינה לרגע אחד, ולגרום לכולם – מהאזרחים ועד למנהיגים – להתמקד במשימה החשובה ביותר: השבת כל החטופים והחטופות.

הסיפור שמאחורי הזעקה: יעל ותמיר אדר

אחת הקולות הבולטים במאבק היא יעל אדר, אימו של תמיר אדר. סיפורו של תמיר הוא סיפור על אומץ ואהבת הזולת. כשהחלו האירועים הקשים, תמיר לא היסס לרגע. הוא עזב את ביתו, את אשתו וילדיו, ויצא להגן על תושבי הקיבוץ שלו. הוא פעל מתוך תחושה עמוקה של אחריות כלפי הקהילה שלו. "הוא האמין במקום הזה, במדינה הזאת," מספרת יעל. "הוא יצא למען אחרים, לא למען עצמו".

הפעולה של תמיר מדגימה עיקרון חשוב מאוד בחברה הישראלית שנקרא "ערבות הדדית". זהו רעיון שלפיו כל אחד מאיתנו אחראי לשלומו של האחר. כמו בנבחרת ספורט, שבה כל שחקן דואג לחבריו לקבוצה, כך גם בחברה – אנחנו דואגים זה לזה. יעל מסבירה שכפי שתמיר יצא להגן על המדינה, כך על המדינה להיות ערבה לו ולהחזיר אותו ואת כל האחרים הביתה. המאבק שלה הוא לא רק אישי; הוא מאבק על האופי של החברה הישראלית כולה – חברה שלא משאירה אף אחד מאחור.

תחושת ה"פקק" והצורך בסגירת מעגל

יעל אדר משתמשת בדימוי חזק כדי לתאר את המצב הנוכחי: "המדינה כבר בפקק אחד גדול". תחשבו על פקק תנועה ענק שבו אף מכונית לא זזה. כולם מתוסכלים, כולם רוצים להגיע הביתה, אבל שום דבר לא מתקדם. כך, היא טוענת, מרגישה המדינה כולה. כל עוד החטופים אינם בבית, החברה הישראלית לא יכולה באמת להחלים, להשתקם ולהמשיך הלאה. הפקק הזה חונק את היכולת שלנו לצמוח ולהתפתח.

עבור המשפחות, המצב קשה אפילו יותר. הן חיות בחוסר ודאות מתמיד, מצב שידוע כאחד המצבים הרגשיים הקשים ביותר להתמודדות. הן לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן, ואין להן יכולת "לסגור מעגל". סגירת מעגל היא תהליך נפשי שמאפשר לאדם להשלים עם אירוע קשה, לקבל תשובות, ולהתחיל את תהליך הריפוי. בלי זה, הפצע נשאר פתוח ומדמם.

המאבק על כל אחד ואחת

דרישה מרכזית של המשפחות היא שהסכם להשבת החטופים חייב לכלול את כולם. הן מתנגדות לרעיון שיצטרכו לבחור את מי להציל קודם או, חלילה, על מי לוותר. יעל מדמה את המצב ל"משפט שלמה" המפורסם מהתנ"ך, שבו שלמה המלך היה צריך להכריע בין שתי נשים שטענו לאמהוּת על אותו תינוק. זוהי הכרעה אכזרית ובלתי אפשרית. "מי מחליט את מי מקריבים?" היא שואלת בכאב. המסר שלהן ברור: ערך חיי אדם הוא עליון, וכל חטוף וחטופה הם עולם ומלואו.

הן רוצות להחזיר את הסיפורים האישיים למרכז הבמה. מאחורי כל מספר ותמונה עומד אדם עם משפחה, חברים, חלומות ותקוות. כשהופכים אותם לסיפור, קל יותר להבין את גודל האתגר ולהתחבר למאבק.

לעצור כדי לחשוב ולהתקדם

מטרת "יום העצירה" היא לא רק לשבש את התנועה. זוהי קריאה סמלית לכולם לעצור לרגע את המירוץ היומיומי, להרים את הראש מהמסכים, ולהתבונן במציאות. זוהי דרך להראות למקבלי ההחלטות כמה הנושא הזה חשוב לציבור הרחב. המחאה היא כלי דמוקרטי שמאפשר לאזרחים להשמיע את קולם ולדרוש שינוי.

המאבק של משפחות החטופים הוא סיפור כואב על אובדן וגעגוע, אך הוא גם סיפור מעורר השראה על כוחה של אהבה, על חשיבותה של קהילה תומכת ועל האומץ לעמוד על מה שחשוב באמת. התקווה שלהן היא שקולן המאוחד, יחד עם קולם של אזרחים רבים, יצליח סוף סוף לשחרר את ה"פקק", להביא לסגירת המעגל, והכי חשוב – להחזיר את כולם הביתה.