מפליגים קרוב ללב: המסע המיוחד של משפחות החטופים

דמיינו שאתם מתגעגעים מאוד למישהו שאתם אוהבים, והוא נמצא רחוק-רחוק. מה הייתם עושים כדי להרגיש קצת יותר קרובים אליו? אולי הייתם מציירים לו ציור, כותבים מכתב, או מסתכלים על תמונות משותפות. ובכן, בימים אלה, משפחות של ישראלים שנמצאים בשבי כבר מאות ימים, מתכננות לעשות משהו גדול ומיוחד מאוד כדי להרגיש קרובות ליקיריהן: הן רוצות להפליג בספינות אל הים, ולהגיע הכי קרוב שאפשר למקום שבו הם מוחזקים, רצועת עזה.

המסע המיוחד הזה נקרא "משט מחאה". 'משט' הוא קבוצה של ספינות שמפליגות יחד, ו'מחאה' היא דרך להביע דעה או רגש חזק. במקרה הזה, המשפחות רוצות להביע את האהבה האינסופית שלהן ואת הגעגועים העזים, וגם לומר בקול רם לכל העולם: "אנחנו לא שוכחים את הילדים, ההורים והחברים שלנו! אנחנו דורשים שיחזרו הביתה, עכשיו!". הן ממתינות לאישור ממערכת הביטחון, הגוף שאחראי על שלומם של אזרחי ישראל, כדי לצאת לדרך.

למה דווקא עכשיו?

התחושה של המשפחות התחזקה לאחרונה, אחרי שהקבוצות שמחזיקות בחטופים פרסמו סרטונים חדשים שלהם. לראות את יקיריהם על המסך, אחרי כל כך הרבה זמן, היה רגע קשה מאוד עבור המשפחות. בסרטונים, החטופים נראו חלשים ועצובים, וסיפרו שהם לא מקבלים מספיק אוכל ושהם מתגעגעים הביתה.

למשל, חטוף צעיר בשם רום ברסלבסקי, רק בן 22, סיפר בקול חלש על הקושי הפיזי והנפשי שלו. הוא תיאר איך הוא מקבל מעט מאוד אוכל, לפעמים רק כמה כדורי פלאפל ביום, ושהוא מרגיש חלש מאוד. בסרטון אחר, נראה חטוף בשם אביתר דוד כשהוא מראה על גבי לוח שנה ימים שלמים שבהם כמעט לא אכל דבר. המראות האלה גרמו לדאגה וכאב גדולים בקרב המשפחות ובכל ישראל.

הקבוצות שמחזיקות בחטופים פרסמו את הסרטונים האלה בכוונה, כדי לגרום לאנשים בישראל להרגיש עצב ולחץ. זו דרך לא נעימה להעביר מסר. אבל המשפחות החליטו להפוך את הכאב הזה לכוח. במקום לשקוע בעצב, הן החליטו לפעול וליזום את המשט, כדי להראות לכולם שהן חזקות ומאוחדות במאבק להחזיר את אהוביהן.

מסע של תקווה בלב ים

אז מה בעצם יקרה במשט? הרעיון הוא שספינות רבות, ועליהן בני משפחה וחברים, יפליגו יחד מנמל בישראל לכיוון רצועת עזה. הן כמובן לא ייכנסו לשם, אלא יישארו במים בטוחים, במרחק המותר. המטרה היא סמלית: להיות הכי קרובים שאפשר. להיות באותו הים, לנשום את אותו האוויר, ולהרגיש שהמרחק הפיזי מצטמצם, ולו לרגע.

המשט הוא כמו חיבוק ענק שנשלח דרך הגלים. הוא מסר של תקווה לחטופים עצמם, שאולי איכשהו ישמעו על כך וידעו שלא שכחו אותם. הוא גם מסר למנהיגים בישראל ובעולם, תזכורת לכך שהזמן אוזל וצריך לעשות הכל כדי להגיע להסכם שיחזיר את כולם הביתה.

להיות בן משפחה של חטוף זה אתגר יומיומי. זה לחיות בדאגה מתמדת, אבל גם בתקווה גדולה. המשפחות האלה הפכו לגיבורות בעצמן. הן מארגנות אירועים, נפגשות עם מנהיגים, ומספרות את הסיפור של יקיריהן בכל מקום אפשרי. הן עושות זאת מתוך אהבה עצומה ורצון אדיר להתאחד מחדש. המשט הוא עוד פרק במסע הארוך והמפרך שלהן, פרק שמלא באהבה, בנחישות ובתקווה גדולה לראות את כולם שוב בבית, בריאים ושלמים.