קול אחד חזק בכיכר גדולה

דמיינו כיכר ענקית, מלאה באנשים. כולם באו יחד למטרה אחת חשובה: לבקש ולהזכיר למנהיגים שלנו שיש אנשים, אזרחים ישראלים, שעדיין לא חזרו הביתה. המקום הזה הוא 'כיכר החטופים' בתל אביב, ובמרכזו עמדה אישה אמיצה בשם סילביה קוניו. סילביה היא אמא של דוד ואריאל, שני אחים שנלקחו מביתם באירוע הביטחוני הקשה של השבעה באוקטובר, ומאז, כבר כמעט 700 ימים, הם לא עם משפחתם. 700 ימים זה המון זמן, זה כמעט שנתיים שלמות.

על הבמה, מול כל האנשים, סילביה נשאה דברים, ובסופם היא פשוט צעקה במלוא הכוח, זעקה שבקעה מעומק הלב: 'די!'. זו לא הייתה צעקה של כעס, אלא צעקה של כאב, של תסכול ושל בקשה נואשת. היא הסבירה אחר כך שהיא מקווה שהצעקה הזו תגיע ישר ללב של 'מקבלי ההחלטות' - האנשים בממשלה שאחראים לפעול. 'שיחשוב שאלו הבנים שלו', היא אמרה, ומזכירה לכולנו שמאחורי כל שם יש משפחה שלמה שמחכה.

משפחה שמחכה

ההמתנה הזו קשה מנשוא לכל המשפחה. לדוד, בנה של סילביה, יש שתי בנות קטנות, אמה ויולי. ממש בקרוב הן יתחילו שנת לימודים חדשה בגן חובה. בדרך כלל, אבא ואמא מלווים את הילדים שלהם ביום הראשון לגן, מחזיקים להם את היד ונותנים חיבוק גדול. אבל דוד לא יהיה שם כדי ללוות את הבנות שלו. הן גדלות בלי אבא שלהן כבר תקופה ארוכה מאוד. אשתו של דוד, שרון, שגם היא הייתה בשבי וחזרה, סיפרה שהבנות שאלו אותה לפני השינה: 'את בטוחה שאבא יחזור?'. השאלה הזו מראה כמה הילדות הקטנות מתגעגעות ומודאגות.

הסיפור של אמה ויולי עוזר לנו להבין שהמצב הזה פוגע לא רק באנשים שנחטפו, אלא במשפחות שלמות שנשארו מאחור. כל יום שעובר הוא עוד יום של געגוע, של דאגה ושל חוסר ודאות. סילביה אומרת: 'אנחנו לא חיים, הילדים שלי לא חיים'. היא מרגישה שהחיים של כולם נעצרו, ומחכים לרגע שיקיריהם יחזרו.

מה אפשר לעשות? שתי דרכים, החלטה אחת קשה

אז איך מחזירים את החטופים הביתה? זו שאלה מאוד מורכבת, ולמנהיגים יש שתי דרכים עיקריות לחשוב עליהן.

דרך אחת: הסכם

הדרך הראשונה היא להגיע להסכם או עסקה. זה אומר שנציגים מישראל מדברים עם הצד השני ומסכימים על תנאים שיאפשרו את שחרור החטופים. סילביה, כמו משפחות רבות אחרות, מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר. היא אומרת: 'הייתי מעדיפה שיהיה הסכם, שיחזירו את כולם הביתה'. לדעתה, זו הדרך הבטוחה ביותר גם לחטופים וגם לחיילים.

דרך שנייה: מבצע צבאי

הדרך השנייה היא מבצע צבאי. במקרה כזה, חיילים מנסים להגיע למקום שבו החטופים מוחזקים ולהציל אותם. לפעמים מבצעים כאלה מצליחים, אבל הם תמיד מסוכנים מאוד, גם לחיילים וגם לחטופים עצמם. לאחרונה, היו מקרים בהם הוחזרו חטופים שכבר לא היו בין החיים, וזה מדגיש את הסיכון הגדול. סילביה חוששת מהאפשרות הזו ואומרת שזה 'מפחיד לחשוב על זה'.

ההחלטה באיזו דרך לבחור היא קשה מאוד ונמצאת בידי המנהיגים שלנו, בקבינט. סילביה וכל האנשים בכיכר מבקשים מהם לשים את החזרת החטופים בראש סדר העדיפויות, לפני כל דבר אחר.

הכוח של כולנו יחד

הסיפור של סילביה הוא סיפור על אהבה של אמא שלא מוותרת על הילדים שלה. אבל זה גם סיפור על הכוח של קהילה. האנשים שמגיעים לכיכר החטופים, שמדברים על הנושא, שתולים סרטים צהובים - כולם מראים למשפחות שהן לא לבד. הם נותנים להן כוח להמשיך להיאבק. הקול של סילביה, שהצטרף לקולות של עוד אלפי אנשים, יוצר הד גדול שמטרתו אחת: להזכיר לכולם שהמשימה החשובה ביותר היא להחזיר את כולם, עכשיו, הביתה.