מבט לעולם אחר: סיפורה של סיון ומסורת 'קבורת השמיים'

דמיינו שאתם אורזים תרמיל ויוצאים למסע של שנתיים מסביב לעולם, לבד. זה בדיוק מה שסיון בר-לב, צעירה בת 24 מראשון לציון, עושה. היא מטיילת בין יבשות, פוגשת תרבויות ולומדת על העולם ועל עצמה. לאחרונה, באחד המקומות המיוחדים והמרוחקים בעולם, רמת טיבט שבסין, היא נתקלה במשהו שגרם לה ולעוקבים רבים ברשתות החברתיות לעצור לרגע ולחשוב: טקס עתיק יומין בשם 'קבורת שמיים'.

בסרטון ששיתפה, סיון תיארה חוויה יוצאת דופן: "היום ראיתי גופה נאכלת על ידי נשרים". המשפט הזה אולי נשמע מפתיע או אפילו קצת מוזר, אבל הוא פותח צוהר לעולם שלם של אמונות, מסורות ודרכים שונות להבין את החיים ואת הטבע. בואו נצא יחד למסע בעקבות סיון, כדי להבין מהי אותה 'קבורת שמיים' ומה היא יכולה ללמד אותנו על העולם הרחב ועל עצמנו.

מהי 'קבורת שמיים'? הצצה למסורת עתיקה

'קבורת שמיים', או ג'ה-טור בטיבטית, היא לא סתם מנהג, אלא טקס פרידה עמוק ומשמעותי הנהוג בעיקר בקרב בודהיסטים בטיבט ובאזורים ההרריים של ההימלאיה. בטקס זה, לאחר שאדם מסיים את חייו, גופו מובא למקום גבוה ופתוח, שם הוא מוצע כמזון לנשרים ולעופות דורסים אחרים.

זה אולי נשמע לנו, שרגילים לקבורה באדמה, כמשהו לא רגיל, אבל עבור הטיבטים, יש מאחורי המעשה הזה פילוסופיה שלמה. הם מאמינים שהגוף הוא רק כלי זמני לנשמה. לאחר שהנשמה עזבה, אין עוד צורך בגוף הפיזי. במקום לקבור אותו באדמה, הם רואים בנתינתו לבעלי החיים מעשה של חמלה ונדיבות – המתנה האחרונה שהאדם יכול להעניק ליצורים חיים אחרים. בכך, הוא הופך לחלק ממעגל החיים של הטבע.

אמונה, טבע ומעשיות

יש גם סיבות מעשיות מאוד לקיומו של המנהג. טיבט מכונה 'הגג של העולם' כי היא רמה הררית גבוהה מאוד. האדמה שם קפואה וסלעית רוב ימות השנה, מה שהופך את החפירה לקשה עד בלתי אפשרית. גם עצים, המשמשים לשריפת גופות במקומות אחרים, הם מצרך נדיר. לכן, 'קבורת השמיים' היא גם פתרון פרקטי שנובע מההתאמה של בני האדם לסביבה המיוחדת שבה הם חיים. הטקס עצמו נערך בכבוד רב, בפיקוח, והוא חלק בלתי נפרד מהמרקם התרבותי והרוחני של המקום.

לא רק מנהג אחד: פרידה מסביב לעולם

הסיפור של 'קבורת השמיים' מזכיר לנו שאין דרך אחת 'נכונה' להתמודד עם פרידה. מסביב לעולם, תרבויות שונות פיתחו מנהגים מגוונים המשקפים את אמונותיהן ואת סביבתן. בהודו, למשל, נהוג לשרוף את גופות הנפטרים ולפזר את האפר בנהר הגנגס הקדוש. במדגסקר, קיים טקס שבו אחת לכמה שנים מוציאים את עצמות האבות הקדמונים, עוטפים אותן בבדים חדשים ורוקדים איתן כדי לכבד את זכרם. כל מנהג כזה, גם אם נראה לנו זר, הוא בעל משמעות עמוקה עבור האנשים שמקיימים אותו. זה מלמד אותנו על החשיבות של פתיחות מחשבתית וכיבוד דרכם של אחרים.

מסע של אומץ וגילוי עצמי

החוויה של סיון בטיבט היא רק תחנה אחת במסע המדהים שלה. היא טיילה כבר בעשרות מדינות, מאירופה הקלאסית ועד לפינות הנידחות של אסיה. היא מספרת שהכל התחיל מטיול של שבוע שהתארך לארבעה חודשים, ומאז היא פשוט התאהבה בחיים בדרכים. היא מטיילת לבד, ישנה באוהל ונעזרת בטרמפים, ותוך כדי כך לומדת לאתגר את עצמה ולצאת מאזור הנוחות שלה.

"בכל טיול אני מנסה לאתגר את אזור הנוחות שלי יותר ויותר", היא מספרת. לטייל לבד זה לא תמיד קל. יש רגעים של בדידות וקושי, אבל סיון רואה בהם שיעור חשוב. "ללמוד להיות לבד היה שיעור שרציתי ללמוד... ללמוד להיות החברה הכי טובה של עצמי". המסע שלה הוא לא רק גילוי של מקומות חדשים, אלא בעיקר מסע של התפתחות אישית, בניית ביטחון עצמי והבנה שהיא מסוגלת להתמודד עם כל מה שהעולם מציב בפניה.

מה אפשר ללמוד ממסע כזה?

סיפורה של סיון הוא יותר מסיפור על טיולים. הוא סיפור על סקרנות, על אומץ ועל הרצון להבין את העולם מזוויות שונות. המפגש שלה עם 'קבורת השמיים' מזכיר לנו שהעולם מלא ביופי ובחוכמה, לפעמים במקומות ובמנהגים הכי לא צפויים. הוא מלמד אותנו לשאול שאלות במקום לשפוט, ולהבין את ההיגיון והאמונה שעומדים מאחורי מנהגים שנראים לנו שונים.

המסע של סיון מעורר השראה לחשוב גם על המסעות האישיים שלנו. לא כל אחד צריך לטוס לקצה העולם, אבל כל אחד מאיתנו יכול לבחור להיות קצת יותר סקרן, ללמוד על תרבות אחרת, או אפילו לעשות צעד קטן מחוץ לאזור הנוחות שלנו. כי בסופו של דבר, כמו שסיון גילתה, המסעות הגדולים ביותר הם אלה שעוזרים לנו לגלות את עצמנו.