הביתה, אבל מתי? המאבק של קהילת נחל עוז על הזכות לבחור

דמיינו שאתם גרים בבית שאתם אוהבים מאוד, עם חברים טובים ושכנים שאתם מכירים כל החיים. עכשיו דמיינו שהבית הזה נמצא ממש קרוב, כ-800 מטרים בלבד, מאזור שבו מתנהל מצב ביטחוני מורכב. זהו הסיפור של קיבוץ נחל עוז, קהילה חמה ותוססת בעוטף עזה. אחרי האירועים הקשים של השבעה באוקטובר, תושבי הקיבוץ, כמו תושבים רבים אחרים באזור, פונו למקומות בטוחים יותר ברחבי הארץ. עכשיו, המדינה אומרת שהגיע הזמן לחזור הביתה, אבל חלק גדול מהתושבים מרגישים שזה פשוט מוקדם מדי. הם החליטו לעשות מעשה ולהשמיע את קולם בדרך דמוקרטית ומיוחדת: הם הגישו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ).

ממשלה אומרת "לחזור", תושבים אומרים "רגע"

מצד אחד, הממשלה וגורמי הביטחון מודיעים שהתשתיות בקיבוץ תוקנו ושהמצב הביטחוני מאפשר חזרה. מבחינתם, 'המניעה הביטחונית' הוסרה, וזהו האות הרשמי שאפשר לשוב ולקיים חיים בנחל עוז. אבל עבור כ-120 משפחות מהקיבוץ, המציאות בשטח מרגישה אחרת לגמרי. הם טוענים שהמצב רחוק מלהיות רגוע. כמעט כל יום וכל לילה, הם מספרים, נשמעים הדי פיצוצים וירי מהלחימה הסמוכה ברצועת עזה.

נסו לחשוב על זה כך: איך הייתם מרגישים אם הייתם צריכים להכין שיעורים, לישון, או סתם לנוח בסלון, כשברקע נשמעים רעשים חזקים ומפחידים? עבור תושבי נחל עוז, הרעשים האלה הם לא סתם רעש. הם תזכורת מתמדת למצב הביטחוני הלא יציב ולחוויות הקשות שהם עברו. הם מרגישים שאי אפשר באמת להירגע, להחלים ולנהל חיי משפחה תקינים בתנאים כאלה.

לא רק קירות: המאבק על תחושת הביטחון

הוויכוח כאן הוא לא רק על ביטחון פיזי, כלומר האם יש סכנה מיידית מכדור תועה או פצמ"ר. הוויכוח הוא גם, ואולי בעיקר, על תחושת ביטחון. תחושת ביטחון היא היכולת להרגיש שלווים ומוגנים בבית שלכם, הידיעה שהילדים יכולים לשחק בחוץ בבטחה, והאמונה שהקהילה יכולה להתחיל את תהליך הריפוי הארוך שלה. התושבים טוענים שכל עוד הלחימה נמשכת כל כך קרוב, וכל עוד חבר הקיבוץ שלהם, עמרי מירן, עדיין נמצא בשבי, אי אפשר באמת להרגיש בטוחים.

אשתו של עמרי, לישי מירן-לביא, היא אחת ממובילות המאבק. היא אומרת: "אי-אפשר לקיים חיים נורמליים ליד הגבול עם עזה, בזמן שעמרי ועוד חטופים סובלים, והדי הפיצוצים מרעידים כל בית ביישוב". המילים שלה מדגישות את הקשר העמוק בין הביטחון הפיזי לרווחה הנפשית של הקהילה כולה. הפחד שלהם אינו תיאורטי; בעבר, במהלך מבצע 'צוק איתן', ילד בן 4 מהקיבוץ, דניאל טרגרמן, איבד את חייו מפגיעת פצמ"ר. הזיכרון הכואב הזה מהדהד בהחלטתם כעת.

מה זה אומר, "לעתור לבג"ץ"?

כאשר אזרחים מרגישים שהחלטה של הממשלה פוגעת בהם או אינה צודקת, יש להם כלי חשוב בדמוקרטיה: לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק. זוהי ה'עתירה' שהגישו תושבי נחל עוז. הם לא מנהלים מאבק אלים או צועקים ברחובות, אלא משתמשים במערכת המשפט כדי לבקש מהשופטים לבחון את ההחלטה. הם מבקשים מהמדינה להכיר במצבם הייחודי ולאפשר לכל משפחה לבחור מתי הזמן הנכון עבורה לחזור.

חשוב להבין: העותרים אוהבים את הבית שלהם ורוצים לחזור אליו. הם פשוט רוצים לעשות זאת "מתוך מקום של עוצמה ואמונה בעתיד הקיבוץ, ולא בכפייה". הם מאמינים שחזרה מתוך לחץ, כשהלב עדיין מלא פחד, לא תאפשר להם לבנות מחדש את חייהם ואת הקהילה שלהם בצורה בריאה.

קהילה חזקה שמחפשת את הדרך

הסיפור של נחל עוז מלמד אותנו על חוסן קהילתי. גם בתוך קושי עצום, הם מוצאים את הכוח להתאחד, להגדיר את הצרכים שלהם ולהיאבק עליהם בצורה מכובדת. מעניין לראות שלא כל חברי הקיבוץ חושבים אותו הדבר. ישנם תושבים שכבר בחרו לחזור, והעותרים מכבדים את החלטתם. זה מראה על הבנה עמוקה שלכל אדם ולכל משפחה יש קצב החלמה וצרכים שונים.

העתירה הזו היא יותר מבקשה להישאר במקום חלופי. זוהי קריאה להקשבה, לאמפתיה ולהבנה שתהליך שיקום הוא מסע אישי וקהילתי מורכב. זהו סיפור על אנשים שמבקשים מהמדינה לא רק לתקן את הבתים, אלא גם לתת להם את הזמן והמרחב לרפא את הלבבות.