הלב של החייל: איך מחליטים מה הדבר הנכון לעשות?

תארו לעצמכם שני חברים טובים שמשחקים יחד בקבוצת כדורגל. שניהם רוצים לנצח במשחק החשוב, אבל אחד חושב שהדרך הכי טובה היא להתקיף כל הזמן, והשני חושב שעדיף לשחק בזהירות ולהגן על השער. שניהם רוצים את אותו הדבר – ניצחון – אבל הם לא מסכימים על הדרך. משהו דומה קורה עכשיו בישראל, גם בין אנשים שכולנו מעריכים, כמו גיבורים שלבשו מדים כדי להגן עלינו.

בצד אחד של הדיון נמצא הזמר והשחקן האהוב עידן עמדי, שגם שירת כחייל במצב הביטחוני האחרון. הוא מאמין שחשוב להמשיך במשימה הצבאית עד להשגת כל המטרות. בצד השני נמצא דן מרון, גם הוא חייל וקצין ששירת למעלה משנה, רוב הזמן באזור עזה. דן כתב מכתב פתוח לעידן, ובו הוא מסביר מדוע הוא חושב אחרת. זהו אינו ויכוח של כעס, אלא דיון חשוב בין שני אנשים שאוהבים את המדינה ודואגים לה מאוד, וכל אחד מהם מנסה למצוא את הדרך הנכונה ביותר להבטיח את עתידנו.

מי הוא דן מרון? מחשבות ממקור ראשון

דן מרון הוא לא רק חייל, הוא קצין בשיריון. זה אומר שהוא היה אחראי על חיילים אחרים ועל טנק, כלי רכב משוריין שנועד להגן. הוא היה בשירות מילואים במשך 380 ימים – יותר משנה שלמה! – מאז שהחל המצב הביטחוני. הוא היה צריך לקבל החלטות קשות ולהתמודד עם מראות לא פשוטים. החוויות שלו מהשטח גרמו לו לחשוב הרבה על המצב ועל מה נכון לעשות עכשיו. הוא הרגיש שהוא חייב לשתף את המחשבות שלו, לא כדי לריב, אלא כדי להוסיף עוד נקודת מבט חשובה.

מה חייל רואה בשטח?

לפעמים, כשאנחנו רואים את החדשות בטלוויזיה, הכל נראה בשחור ולבן, כמו קבוצה שלנו מול קבוצה אחרת. אבל דן מספר שבשטח, הדברים הרבה יותר מורכבים. הוא מספר על רגעים קטנים ואישיים שגרמו לו לעצור ולחשוב.

רגעים של אנושיות

באחד הימים, דן והחיילים שלו נכנסו למבנה שנפגע כדי לוודא שאין בו סכנה. בין הבגדים והחפצים המפוזרים, הוא מצא תמונה משפחתית ישנה, בשחור-לבן. הוא הביט בתמונה וחשב על המשפחה שהצטלמה בה. הוא הבין שגם בצד השני יש אנשים עם משפחות, עם זיכרונות ועם חיים שלמים. הוא לא היה יכול לזרוק את התמונה, ועצר לרגע. הרגע הקטן הזה הזכיר לו שמאחורי כל הכותרות והמפות, יש בני אדם.

מפגש לא צפוי

במקרה אחר, בזמן שפיקד על טנק, הוא ראה אישה מבוגרת הולכת לבדה. היא נראתה כמו סבתא של כל אחד מאיתנו, ונשענה על מקל הליכה. למקל היא קשרה דגל לבן, סימן מוכר בכל העולם לבקשה לשלום או למעבר בטוח. דן עצר את הטנק הענק, יצא אליה והגיש לה בקבוק מים. המפגש הזה חיזק אצלו את ההבנה שישנם חפים מפשע רבים באזור הלחימה, אנשים רגילים שנקלעו למצב נורא והם אינם חלק מהעימות.

למה זה כל כך מסובך?

דן מדגיש שהוא לא שכח לרגע את האירועים הקשים של השבעה באוקטובר. הוא יודע שארגון חמאס הוא ארגון אכזרי שפגע באזרחים ישראלים בצורה נוראית, ושיש לוודא שלא יוכל לעשות זאת שוב. הדילמה שלו, הדילמה המוסרית שלו, נובעת מהשאלה – מה הדרך הנכונה לעשות זאת?

הוא מסביר שהמשך הלחימה גובה מחיר יקר. לא רק בחיילים שנפגעים, אלא גם בפגיעה בנפש של כולנו, ובסבל הבלתי נתפס של משפחות החטופים שמחכות ליקיריהן. הוא מרגיש שהחברה הישראלית, שחונכה על ערך של קדושת החיים, צריכה לשאול את עצמה אם המשך הלחימה בכל מחיר הוא הפתרון היחיד. הוא מאמין שהתשובה היא לא.

מהו אומץ אמיתי?

לפעמים אנחנו חושבים שאומץ זה רק להילחם ולהיות חזק. דן מרון מציע סוג אחר של אומץ. הוא טוען שהיום, האומץ הגדול ביותר הוא לקבל החלטה קשה ולהגיע להסכם שיחזיר את כל החטופים הביתה, בבת אחת. הוא מאמין שזו לא חולשה, אלא להפך – זו הגדולה האמיתית. להחזיר את האנשים שלנו הביתה, לסיים את המצב הביטחוני, ולהתחיל בתהליך ארוך של ריפוי ותיקון החברה הישראלית, שנפגעה כל כך.

הסיפור של דן מרון מראה לנו שפטריוטיות ואהבת המדינה יכולות לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות. לפעמים זה אומר להילחם, ולפעמים זה אומר לקרוא לעצור ולחשב מסלול מחדש. הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שכולם רוצים בטובת המדינה, ושהמבוגרים מנהלים דיונים חשובים כדי למצוא את הדרך הבטוחה והנכונה ביותר עבור כולנו.