קריאה בלב ים: מסע התקווה של המשפחות אל החופים הקרובים

דמיינו שאתם רוצים לשלוח מסר חשוב מאוד למישהו אהוב שנמצא רחוק, במקום שאי אפשר להגיע אליו. אולי תכתבו מכתב, תשלחו הודעה או תנסו להתקשר. אבל מה קורה כשהדרכים הרגילות חסומות? משפחות של ישראלים המוחזקים בשבי בעזה החליטו לעשות משהו מיוחד ויצירתי: לצאת למשט, שיירה של סירות, ולהפליג הכי קרוב שאפשר לחופים שבהם נמצאים יקיריהן. זו לא הפלגה רגילה, אלא מסע סמלי שמטרתו לשלוח גלים של אהבה, תקווה וזעקה ברורה – אנחנו לא שוכחים אתכם לרגע.

ההחלטה לצאת לים מגיעה בתקופה מורכבת, כאשר השיחות והמאמצים להחזיר את החטופים נתקלים בקשיים ונמצאים במעין 'קיפאון'. עבור המשפחות, הישיבה בחוסר ודאות היא כמעט בלתי אפשרית. לכן, הן מחפשות כל דרך אפשרית לפעול, להשמיע את קולן ובעיקר, להרגיש שהן עושות משהו. המשט הוא ביטוי של הכוח והנחישות שלהן, דרך להפוך את חוסר האונים לפעולה מלאת משמעות.

למה דווקא משט בים?

הבחירה בים אינה מקרית. הים מסמל מרחב אינסופי, חיבור בין מקומות רחוקים, ולפעמים גם תקווה. כמו מכתב שנשלח בבקבוק, המשפחות מקוות שהמסר שלהן יחצה את המים ויגיע איכשהו אל יקיריהן. המטרה, כפי שהן אומרות, היא "להגיע אליהם הכי קרוב". זוהי קרבה פיזית, אבל חשובה לא פחות ממנה היא הקרבה הרגשית. עצם ההתארגנות המשותפת וההפלגה יחד נותנת למשפחות כוח ותחושה של קהילה תומכת, שמבינה את כאבן ושותפה למאבקן.

פעולה כזו היא גם מחאה סמלית רבת עוצמה. היא מושכת את תשומת הלב של הציבור בארץ ובעולם ומזכירה לכולם, ובעיקר למנהיגים ולמקבלי ההחלטות, שהזמן אוזל ושהמשימה להחזיר את החטופים הביתה היא הדחופה והחשובה ביותר. זהו איתות ויזואלי חזק שאי אפשר להתעלם ממנו: צי של סירות שכולו תקווה אחת גדולה.

קולות של אהבה ותקווה

מאחורי כל חטוף עומד עולם שלם – משפחה, חברים, חלומות ותוכניות שנעצרו בבת אחת. היוזמות של המשפחות חושפות את הסיפורים האישיים והמרגשים האלה.

"ביקשה שאבא יחזור"

באחד המפגשים המרגשים, סיפרה לישי מירן, שאשתו של עמרי מירן המוחזק בשבי, על חגיגות יום ההולדת של בתם הקטנה. כשהילדה כיבתה את הנרות על העוגה, המשאלה היחידה שלה הייתה: "שאבא יחזור". הסיפור הקטן והאישי הזה ממחיש את הגעגוע העצום ואת החלל שהותירו אחריהם החטופים בחיי היום-יום של משפחותיהם. כל יום הולדת, כל חג, כל רגע רגיל הופך לתזכורת כואבת.

"אנחנו אמורים להתחתן"

אילנה גריצווסקי, בת זוגו של החטוף מתן צנגאוקר, השתמשה במערכת כריזה באחד המפגשים הקודמים סמוך לגבול וקראה אל מתן. היא דיברה על העתיד המשותף שתכננו: "אנחנו אמורים להתחתן ולבנות בית במדינה שלנו, אני אוהבת אותך". קריאתה היא ביטוי לא רק לאהבה, אלא גם לחלומות המשותפים ולחיים השלמים שמחכים להם, ושכרגע מוחזקים 'בשבי' יחד איתם.

לצד הכאב והגעגוע, יש גם הרבה אמונה. אבישי דוד, אביו של החטוף אביתר דוד, הביע בריאיון את אמונתו במאמצים שנעשים להשבתם. הוא מדגיש את החשיבות של האמון במנהיגים ובכוחות הביטחון, ומראה שלצד המחאה, יש גם תקווה גדולה שהפעולות הרשמיות יישאו פרי. קולות שונים אלה – של כאב, אהבה, מחאה ואמונה – מרכיבים יחד את הסיפור המורכב של המשפחות.

הכוח שבפעולה המשותפת

המשט המתוכנן אינו הפעולה היצירתית הראשונה של המשפחות. בסוף חודש אפריל, הן התאספו על גבעה סמוך לקיבוץ ניר עוז, מול רצועת עזה, וזעקו את שמות יקיריהן ואת אהבתן אליהם דרך מערכות הגברה. הן קיוו שהרוח תישא את קולן מעבר לגדר.

פעולות אלה מראות את כוחה של החוסן הנפשי והיצירתיות האנושית. במקום לשקוע בייאוש, אנשים מוצאים דרכים להפוך את הרגשות הקשים ביותר למנוע לפעולה. זהו שיעור חשוב על התמודדות עם משבר: החיפוש המתמיד אחר דרכים להשפיע, לשמור על התקווה ולהיאחז זה בזה. המסע הימי הזה הוא יותר מסתם שיירת סירות; הוא צי צף של אהבה, זיכרון ותקווה בלתי נגמרת, ששולח מסר ברור לכל עבר – אנחנו מחכים לכם בבית.