אי בודד: מבחן לחברות

רובנו מכירים סיפורים על אנשים שנקלעים לאי בודד. בספרים ובסרטים, זה בדרך כלל הופך למאבק מפחיד. ישנו ספר מפורסם בשם 'בעל זבוב', שבו קבוצת נערים בריטים שספינתם טובעת מגיעה לאי בודד, ובמקום לעזור אחד לשני, הם מתחילים לריב ולהפוך לאלימים. אבל מה קורה בחיים האמיתיים? בשנת 1965, שישה נערים אמיתיים מהמדינה הקטנה טונגה שבאוקיינוס השקט, הוכיחו שהמציאות יכולה להיות הרבה יותר מעודדת.

הכל התחיל כשהנערים, סיונה, סטיבן, קולו, דייוויד, לוק ונו, החליטו שנמאס להם מהלימודים בפנימייה. הם היו בני 13 עד 19, מלאי רוח הרפתקנות, וחלמו על חיים טובים יותר באיים הרחוקים של פיג'י. הם לקחו סירת דייגים קטנה ויצאו למסע של כ-800 קילומטרים, מבלי לספר לאיש. אבל הים הוא מקום לא צפוי. כבר בלילה הראשון, סערה גדולה היכתה בהם, קרעה את המפרש ושברה את ההגה. במשך שמונה ימים ארוכים, הם נסחפו על הגלים, בלי אוכל ובלי מים, כשהם רק מתפללים לעזרה.

חיים חדשים על האי 'אטה'

בדיוק כשכמעט איבדו תקווה, הם ראו יבשה באופק. זה היה האי 'אטה' – אי געשי, סלעי ונטוש. הם היו חלשים ותשושים, אבל ברגע שרגליהם נגעו באדמה היציבה, הם הרגישו שנולדו מחדש. המשימה הראשונה שלהם הייתה למצוא מים, והם הצליחו לאסוף מי גשם בגזעי עצים חלולים.

בניגוד לסיפור ב'בעל זבוב', הנערים האלה הבינו מיד שהדרך היחידה שלהם לשרוד היא לעבוד ביחד. הם קבעו חוקים פשוטים וברורים. הם התחלקו לצוותים של שניים: צוות אחד היה אחראי על הדלקת ושמירת האש (והם הצליחו לשמור עליה דולקת במשך כל 15 החודשים!), צוות שני היה אחראי על חיפוש מזון, וצוות שלישי דאג לבישול ולשמירה על המחנה. הם בנו לעצמם מחסה מענפים ועלים, ואפילו הקימו 'חדר כושר' קטן עם משקולות מאבנים וגזעי עצים כדי לשמור על כושר.

מה אוכלים על אי בודד?

התפריט שלהם היה מבוסס על מה שהטבע סיפק. בהתחלה הם אכלו דגים שתפסו, קוקוסים וביצי ציפורים. יום אחד, הם החליטו לטפס על הצוקים הגבוהים של האי, וכשהגיעו לפסגה, גילו הפתעה מדהימה: שרידים של כפר קטן שננטש שנים רבות קודם לכן. הם מצאו שם סכין ישנה, סיר, וחשוב מכל – תרנגולות בר שהסתובבו חופשי! פתאום, התפריט שלהם השתדרג והם יכלו לגדל ירקות כמו בננות וטָארוֹ (סוג של תפוח אדמה טרופי) שהיו שם.

איך פותרים מריבות?

כמובן שלא הכל היה מושלם. לחיות יחד כל כך הרבה זמן במקום כל כך קטן זה לא פשוט, ומדי פעם היו ביניהם ויכוחים. אבל גם לזה הם מצאו פתרון חכם. הם קבעו 'כלל פסק זמן': אם מישהו הרגיש כעס או תסכול, הוא היה הולך לקצה השני של האי, יושב לבד מול האוקיינוס, נושם עמוק ונרגע. רק אחרי שהרגיש טוב יותר, הוא היה חוזר לקבוצה. בערבים, הם היו יושבים יחד סביב המדורה, שרים שירים עם גיטרה שבנו בעצמם מפיסת עץ ומיתרי מתכת מהסירה ההרוסה, מדברים על מה שמפריע להם ומתפללים יחד. הם דאגו לא רק לגוף שלהם, אלא גם לנפש.

ההצלה והמסר לעולם

אחרי 15 חודשים ארוכים, בספטמבר 1966, ספינת דייגים אוסטרלית עברה במקרה ליד האי. הקפטן, פיטר וורנר, ראה דרך המשקפת שלו משהו מוזר על החוף. הוא התקרב ונדהם לראות שישה נערים עם שיער ארוך שוחים לקראתו וצועקים משמחה. הוא לא האמין למשמע אוזניו כשסיפרו לו את סיפורם.

הסיפור המדהים הזה כמעט נשכח, עד שהיסטוריון בשם רוטגר ברגמן גילה אותו מחדש וכתב עליו בספרו. הוא טוען שהסיפור הזה מוכיח שבני האדם, בניגוד למה שחושבים לפעמים, הם טובים מטבעם ואוהבים לשתף פעולה. הנערים מטונגה לא נלחמו על אוכל או כוח; הם בנו קהילה קטנה המבוססת על חברות, עזרה הדדית וכבוד. המסר שלהם פשוט וחזק: כשאנחנו עובדים יחד, אנחנו יכולים להתגבר על כל קושי.