אם תצאו עכשיו החוצה, לפארק או אפילו למרפסת, יש סיכוי גדול שתשמעו ציוץ חזק וברור. כשתרימו את הראש, סביר שתראו ציפור שחורה עם מקור ורגליים צהובות, שהולכת בקפיצות מצחיקות. זוהי המיינה המצויה, וכנראה שהיא אחת השכנות הכי קולניות שלכם. אבל האם ידעתם שהיא ציפור יחסית "חדשה" בישראל? ושהגעתה מעוררת ויכוחים סוערים בקרב חובבי הטבע?

מי את, מיינה מצויה?

המיינה הגיעה אלינו במקור מדרום אסיה. הסיפור שלה בישראל התחיל בשנות ה-90, כשכמה מיינות הובאו לגן חיות מיוחד לציפורים שנקרא "הצפארי". לא ברור אם הן ברחו או שוחררו, אבל מהר מאוד הן הרגישו בבית. הן מצאו פה מזג אוויר נוח, שפע של אוכל בערים, ומעט מאוד אויבים טבעיים. התוצאה? המיינות התרבו במהירות עצומה, והיום הן הציפור השנייה הכי נפוצה בישראל, ממש אחרי העורב האפור.

המיינות הן ציפורים חכמות מאוד וחברתיות. הן יודעות לחיות בלהקות, לתקשר ביניהן בקולות מגוונים ואפילו לחקות צלילים שהן שומעות בסביבה. אבל יש להן גם צד קצת פחות נחמד, שהופך אותן למה שמדענים מכנים "מין פולש".

מה הבעיה עם "מין פולש"?

דמיינו שאתם משחקים משחק קופסה עם חוקים שכולם מכירים. פתאום מגיע שחקן חדש שלא מכיר את החוקים, הוא לוקח תורים של אחרים, חוטף קלפים ומשנה את כל המשחק. "מין פולש" הוא קצת כזה. זו חיה או צמח שמגיעים למקום חדש, שבו הם לא גדלו באופן טבעי, וגורמים לשינויים במערכת האקולוגית המקומית.

המיינה נחשבת לאחד ממאה המינים הפולשים הבעייתיים בעולם. למה? כי היא מתנהגת באגרסיביות כלפי ציפורים אחרות. היא משתלטת על מקומות קינון של ציפורים מקומיות כמו הדרורים והירגזים, ולפעמים אפילו פוגעת בגוזלים שלהם. בגלל שהיא אוכלת כמעט הכל – מחרקים ופירות ועד שאריות אוכל של בני אדם – היא מתחרה בהצלחה עם חיות אחרות על מקורות המזון. אנשים רבים מתלוננים שהיא רועשת מאוד, מלכלכת ומתנהגת בשתלטנות.

חוקר הטבע יוצא למשימה

הסיפור המעניין של המיינה בישראל גרם לחוקר בשם ערן שוורצפוקס מאוניברסיטת תל אביב לצאת למחקר מיוחד. הוא רצה להבין לא רק איך המיינה משפיעה על הטבע, אלא גם איך היא משפיעה על הרגשות והמחשבות של האנשים.

ערן התנהג כמו בלש של טבע ותרבות. הוא יצא לשטח וצפה במיינות, הוא ראיין "צפרים" (אנשים שחקר ציפורים הוא התחביב שלהם) ושאל אותם מה הם חושבים ומרגישים כלפי המיינה. הוא גם קרא אלפי פוסטים ותגובות שאנשים כתבו על המיינה ברשתות החברתיות. הוא גילה שמערכת היחסים שלנו עם המיינה מאוד מורכבת – ממש כמו החברה הישראלית עצמה.

ילדים רואים אחרת ממבוגרים

אחת התגליות המפתיעות של ערן הייתה ההבדל הגדול בין היחס של מבוגרים ליחס של ילדים למיינה. הוא סיפר על בתו בת השנתיים, שכאשר היא רואה מיינות בפארק היא צועקת בשמחה "מיינה!" ומנופפת להן. עבורה, המיינה היא לא פולשת או איום, היא פשוט חלק רגיל ומוכר מהנוף של העיר.

החוקר גילה שזה נכון גם לגבי ילדים גדולים יותר. בעוד שמבוגרים רבים רואים במיינה סמל למשהו שלילי, רועש ואפילו אלים, ילדים שגדלו איתה פשוט מקבלים אותה כעוד ציפור ישראלית. היא אפילו מופיעה בספרי ילדים אהובים, כמו "ציפי וצוף", לצד כל ציפורי ארצנו המוכרות. נראה שהדור הצעיר כבר אימץ את המיינה כחלק מהטבע המקומי.

אז מה המסקנה?

המחקר של ערן שוורצפוקס מראה לנו שהסיפור של המיינה הוא לא שחור או לבן. היא אכן מין פולש שיוצר אתגרים למערכת האקולוגית, אבל היא גם ציפור חכמה ומסתגלת שהפכה לחלק מהחיים שלנו. אחד הצפרים שערן ראיין אמר לו שהשיחות עם ערן גרמו לו להסתכל על המיינה בצורה חיובית יותר, והוא מקווה שהטבע הישראלי ילמד להסתדר איתה בסופו של דבר.

הסיפור של המיינה מלמד אותנו שכשמדובר בטבע, חשוב להקשיב לא רק למדענים, אלא גם לרגשות ולסיפורים של האנשים. אולי בעתיד, נמצא דרך לחיות בשלום עם השכנה החדשה והרועשת שלנו, ואולי אפילו נלמד ממנה דבר או שניים על הישרדות והסתגלות.