אם תשאלו מבוגרים רבים מה הם חושבים על ציפור המיינה, סביר להניח שתשמעו תיאורים כמו "רועשת", "בריונית" או "פולשת". הציפור השחורה-חומה עם המקור והרגליים הצהובות, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני שלנו, מעוררת רגשות עזים. אבל האם הסיפור שלה כל כך פשוט? מחקר חדש ומעמיק שערך ערן שוורצפוקס, דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מגלה שהיחס שלנו למיינה מספר סיפור מרתק לא רק עליה, אלא גם עלינו.

מהגרת לא צפויה: כך הכל התחיל

סיפורה של המיינה בישראל מתחיל בשנות ה-90. כמה פרטים הובאו לגן החיות "הצפארי" בפארק הירקון בתל אביב. משם, הן ברחו או שוחררו, ומצאו את הסביבה הישראלית מושלמת עבורן. תוך שלושה עשורים בלבד, המיינה התפשטה בכל רחבי הארץ והפכה לציפור השנייה הכי נפוצה בישראל, מיד אחרי העורב האפור.

ההצלחה המהירה הזו זיכתה אותה בתואר המפוקפק 'מין פולש'. מין פולש הוא בעל חיים או צמח שהובא על ידי האדם לסביבה חדשה, ושם הוא מתרבה במהירות ועלול לפגוע במינים המקומיים. המיינות ידועות בתור ציפורים חכמות, אגרסיביות ובעלות יכולת רבייה גבוהה. הן לא מהססות לגרש ציפורים אחרות מהקינים שלהן, לאכול כמעט כל דבר, ולהקים המולה רבה, במיוחד בשעות הערב כשהן מתאספות על עצים. האו"ם אף הגדיר אותה כאחד מ-100 המינים הפולשים המזיקים בעולם.

לא רק בטבע: פלישה לתוך הלב והתרבות

המחקר של שוורצפוקס, שנקרא "מיינה מצויה ישראלית, בין פולשנות לשייכות", לא התמקד רק בהשפעה האקולוגית של המיינה. הוא גילה שהפלישה שלה היא גם תרבותית. כלומר, היא נכנסה לנו עמוק לשיחות, למחשבות ולרגשות. "לא היה אפשר שלא לשים לב למטענים הרגשיים סביב המיינה", הוא מסביר.

בדרך כלל, אנשים נוטים לחשוב על מינים פולשים בצורה של שחור ולבן: הם 'רעים' והמינים המקומיים הם 'טובים'. אבל שוורצפוקס גילה שבשטח, המציאות הרבה יותר מורכבת. הוא ראיין צפרים, ניתח פוסטים ברשתות החברתיות ובילה שעות בתצפיות. הוא הבין שהיחס למיינה משקף את המורכבות של החברה הישראלית עצמה, חברה שבה שאלות של 'זרות', 'שייכות' ו'מי שייך לכאן' עולות כל הזמן.

דור חדש, מבט חדש

אחת הדוגמאות המרתקות ביותר במחקר היא ההבדל בין הדורות. שוורצפוקס מספר על בתו בת השנתיים. כשהיא רואה מיינה בפארק, היא צועקת "מיינה!" בשמחה ומנופפת לה. עבורה, המיינה היא לא פולשת או איום; היא פשוט ציפור תל אביבית, חלק רגיל לגמרי מהעולם שבו היא גדלה.

ההשתלבות של המיינה בתרבות נראית גם בספרי ילדים. בספר "ציפי וצוף" של הסופרת והמאיירת רינת הופר, המיינה מופיעה לצד ציפורים 'ישראליות ותיקות' כמו הדוכיפת והבולבול, כאילו תמיד הייתה כאן. הדור הצעיר, שגדל עם המיינות, מקבל אותן כחלק טבעי מהסביבה.

המיינה כמראה של החברה הישראלית

המחקר מצביע על תופעה מעניינת: לפעמים, אנשים משליכים על המיינה תכונות שהם לא אוהבים בחברה הישראלית. כשהם קוראים לה "שתלטנית", "רועשת" או "אגרסיבית", הם לפעמים מתארים, במובן מסוים, גם התנהגויות אנושיות שהם מכירים. באחד הפוסטים שניתח החוקר, מישהו העלה תמונה של נץ דורס שתפס מיינה וכתב בשמחה ש"סוף סוף מישהו מלמד אותן לקח". התגובה הרגשית החזקה הזו מראה עד כמה המיינה הפכה לסמל.

שוורצפוקס ראיין גם צפרים מנוסים, והופתע לגלות מגוון של דעות. היו כאלה שתיארו אותה באופן שלילי, אך אחרים הביעו הערכה לאינטליגנציה וליכולת ההישרדות שלה. אחד הצפרים אמר: "היא הרבה יותר חכמה... היא יודעת איך להסתדר במקומות שבהם רוב הציפורים לא היו מסתדרות". צפר אחר סיפר שבעקבות השיחות עם החוקר, הוא החל להסתכל על המיינה בצורה חיובית יותר, והביע תקווה שהמערכת האקולוגית תלמד להסתדר איתה.

אז מה העתיד צופן?

המחקר של ערן שוורצפוקס לא נותן תשובה פשוטה לשאלה אם המיינה היא 'טובה' או 'רעה'. במקום זאת, הוא מראה לנו שהתמודדות עם מינים פולשים היא לא רק בעיה מדעית, אלא גם חברתית ותרבותית. כדי לקבל החלטות נכונות לגבי הסביבה שלנו, אנחנו צריכים להבין לא רק את האקולוגיה, אלא גם את הרגשות, הדעות והאמונות שלנו. המיינה, שהגיעה לכאן כזרה, הפכה במובנים רבים לחלק מהסיפור הישראלי, ומאתגרת אותנו לחשוב מחדש על מה זה אומר להיות 'מכאן'.