יום של עצב ותקווה

בישראל הורגשה השבוע תחושה מיוחדת, תחושה שמערבבת עצב גדול עם הקלה עצומה. אחרי למעלה משנתיים של דאגה וציפייה, רן גואילי, שהיה חטוף מאז החל המצב הביטחוני הקשה, הושב סוף סוף הביתה. זה לא היה הסוף השמח שכולם קיוו לו, כי רן לא שרד את התקופה הזו, אבל הבאתו לקבורה באדמת ישראל היא רגע חשוב מאין כמוהו, רגע של סגירת מעגל עבור משפחתו ועבור המדינה כולה.

מה מסמלת הסיכה הצהובה שהוסרה?

אולי שמתם לב שבחודשים האחרונים, אנשים רבים ענדו סיכה צהובה קטנה על הבגד. הסיכה הזו, שלפעמים נראית כמו סרט, הפכה לסמל. סמל הוא כמו דגל קטן שמראה מה אנחנו מרגישים או במה אנחנו מאמינים. הסיכה הצהובה סימלה את התקווה והתפילה לשובם של כל החטופים. היא הייתה דרך שקטה לומר: "אנחנו זוכרים אתכם, אנחנו מחכים לכם, ולא נוותר עד שתחזרו".

כעת, עם שובו של רן, החטוף האחרון, המנהיגים שלנו, כמו ראש הממשלה והנשיא, הופיעו בציבור והסירו את הסיכה. זו הייתה פעולה סמלית רבת עוצמה. היא בישרה שהמשימה הלאומית להשיב את כל הבנים והבנות לגבולם הושלמה. זהו סיומו של פרק כואב, והסרת הסיכה היא הדרך של המדינה כולה לומר: "עמדנו במשימה. כולם בבית".

גיבור שיצא לעזור לאחרים

כדי להבין את גודל הסיפור, חשוב להכיר קצת את רן גואילי. רן לא היה אדם רגיל. הוא היה לוחם יס"מ, יחידה מיוחדת במשטרה, שתפקידה להתמודד עם מצבים מסוכנים. ביום שבו החל המצב הביטחוני הקשה, רן לא חשב על עצמו. הוא יצא מיד כדי להציל חיים של אחרים, ובמהלך הפעולה האמיצה הזו הוא נחטף. סיפורו הוא סיפור של גבורה, של אדם ששם את ביטחון האחרים לפני ביטחונו שלו.

המשפחה שלו, הוריו טליק ואיציק, וכל קרוביו, נאבקו למענו בכל יום ויום. הם דיברו עליו, סיפרו את סיפורו, והזכירו לכולם שאסור לשכוח אותו. המאבק האצילי שלהם נתן כוח למדינה כולה לא להרפות מהמאמצים להשיבו.

מבצע "לב אמיץ": איך מצאו את רן?

השבתו של רן לא הייתה פשוטה. היא דרשה מבצע צבאי מורכב שקיבל את השם "לב אמיץ" - שם שמספר הכל על האומץ והנחישות של החיילים. המבצע התרחש באזור בצפון רצועת עזה, במקום שבו היה צריך לבצע חיפוש קפדני ומדויק.

חישבו על פאזל ענק עם אלפי חלקים, שבו צריך למצוא חלק אחד ספציפי. כך הרגיש החיפוש. החיילים עבדו במשמרות, יום ולילה, כדי שהחיפוש לא ייפסק לרגע. הם השתמשו בטכנולוגיה מיוחדת, אפילו במכשירי רנטגן ניידים, כמו אלה שרואים אצל רופא שיניים, כדי לעזור בזיהוי. למשימה הצטרפו גם אנשי הרבנות הצבאית, שווידאו שהכל נעשה בכבוד הראוי, ומומחים נוספים. העבודה המשותפת של כולם, כמו נבחרת מנצחת, היא שהובילה בסופו של דבר למציאתו של רן.

אחד הלוחמים שהשתתף במבצע סיפר על ההתרגשות הגדולה ברגע המציאה. אחרי ימים ארוכים של עבודה מפרכת, הייתה תחושה של שליחות עצומה. הם ידעו שהם הצליחו להביא נחמה למשפחה ולסגור מעגל עבור עם שלם.

להביט קדימה, ולא לשכוח

שובו של רן גואילי הביתה הוא תזכורת כואבת למחיר של המצב הביטחוני, אבל הוא גם סמל לעוצמה של הערבות ההדדית בישראל. הוא מראה שהמדינה תעשה הכל, לא משנה כמה קשה או כמה זמן זה ייקח, כדי להחזיר את אזרחיה הביתה. עכשיו, כשהמעגל נסגר, אפשר להתחיל להסתכל קדימה, לבנות ולצמוח, ותמיד לזכור את הגיבורים כמו רן, שבזכותם אנחנו כאן.