דמיינו לרגע שיש לכם סוד חשוב, סיפור שרק אתם יודעים ואתם חייבים לספר אותו כדי שכולם ילמדו ממנו. עכשיו דמיינו שאתם יודעים שהזמן שלכם לספר את הסיפור הולך ואוזל. זו ההרגשה של רבים משורדי השואה שחיים בינינו. הם האנשים האחרונים בעולם שחוו על בשרם את מלחמת העולם השנייה והשואה, תקופה נוראה שבה ניסו הנאצים בגרמניה לפגוע בכל העם היהודי. הסיפורים שלהם הם לא סתם סיפורים, הם שיעור חשוב לכולנו על אומץ, תקווה וחשיבות הזיכרון.

סיפורה של אדה: הילדה שלא ויתרה

כשאדה קלינמן הייתה בת עשר, כל עולמה התהפך. היא גרה בעיר קרקוב שבפולין, וכשמלחמת העולם השנייה התחילה, היא ומשפחתה נאלצו לברוח ולהסתתר כדי לשרוד. "ישנו ברפתות וסבלנו מאוד", היא מספרת. הם היו צריכים להשתמש בתעודות מזויפות, כלומר להעמיד פנים שהם מישהו אחר, כדי שלא יגלו שהם יהודים. לילה אחד, המשטרה הגיעה לחקור אותם. אדה זוכרת את הפנסים החזקים בעיניה ואת הפחד הגדול. למרבה המזל, הם הצליחו להינצל. זה היה נדיר מאוד שמשפחה שלמה תשרוד יחד בפולין, אבל הם הצליחו בזכות תושייה, אומץ והרבה מזל.

כיום, אדה בת 92 וגרה בתל אביב. כשיש אזעקות בגלל המצב הביטחוני, כל הזיכרונות הקשים מהילדות חוזרים אליה. "זה מחזיר אותי הישר למלחמה - לרעשים, לפחד", היא משתפת. למרות הקושי, היא מרגישה שיש לה משימה חשובה: לספר את סיפורה לילדים ולנוער. "אחרינו, כבר לא יהיה מי שיספר", היא אומרת. "מה שנספר עכשיו - זה הזיכרון שיישאר לדורות הבאים. זה התפקיד שלנו".

סיפורו של ברוך: ממחבוא זעיר למשפחה ענקית

גם ברוך רביד היה ילד קטן כשהמלחמה פרצה. הוא זוכר שהמשפחה שלו נאלצה לעזוב את ביתה ולעבור למקום צפוף עם עוד הרבה אנשים. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלו מאותה תקופה הוא דווקא על דג הזהב הקטן שלו, שנאלץ להיפרד ממנו. לפעמים, הדברים הקטנים הם אלו שאנחנו הכי מתגעגעים אליהם בזמנים קשים.

במשך חודשים ארוכים, ברוך ואמו הסתתרו במחבוא קטנטן, בגודל של ארון גדול. הם בקושי יכלו לזוז. הקשר היחיד שלהם לעולם היה נערה אמיצה מהכפר שהייתה מביאה להם אוכל בסל בכל ערב. היא הייתה גיבורה שקטה שסיכנה את עצמה כדי לעזור להם. אחרי המלחמה, ברוך עלה לישראל, למד הנדסה, עזר לבנות את המדינה והקים משפחה גדולה עם ילדים, נכדים ונינים. "זה האושר", הוא אומר בחיוך. למרות כל מה שעבר, הוא בנה חיים מלאים וטובים. גם הוא מרגיש שחשוב לספר את סיפורו, כדי שנלמד מהעבר ונדע לבנות עתיד טוב יותר.

הניצחון שבחיים

שרלוט רות הייתה רק בת 14 כשהגיעה למחנה הריכוז אושוויץ. שם, היא הופרדה מהוריה ברגע נורא אחד, ומאז לא ראתה אותם יותר. היא נשארה לבד בעולם. היא הצליחה לשרוד בזכות כישרון התפירה שלה. אחרי המלחמה, היא עברה לארצות הברית, אבל הלב שלה תמיד היה בישראל. לאחרונה, בגיל 96, היא החליטה לעלות לארץ ולגור כאן עם משפחתה.

שרלוט מספרת על הבדל גדול שהיא מרגישה. "כאן בישראל, כשאני רואה חיילים, אני לא מפחדת. אלה החיילים שלי, הם שומרים עליי". זה שינוי עצום עבור מישהי שבמלחמה, מדים סימלו עבורה סכנה. הניצחון הגדול ביותר שלה, היא אומרת, הוא המשפחה הענקית שלה. יש לה חמישה דורות של ילדים, נכדים, נינים ובני נינים. "אם אותו רגע נורא במחנה היה נגמר אחרת, כל זה לא היה קיים", אומרים לה בני משפחתה. כל תינוק חדש שנולד במשפחה הוא הוכחה לכך שהתקווה ניצחה.

למה כל כך חשוב שנזכור?

הסיפורים של אדה, ברוך ושרלוט הם כמו אוצר יקר. הם מלמדים אותנו על תקופה חשוכה בהיסטוריה, אבל גם על כוחו של האדם לשרוד, לבנות מחדש ולקוות. כשאנחנו מקשיבים להם, אנחנו לא רק לומדים על העבר, אנחנו גם הופכים להיות "שומרי הזיכרון". אנחנו מקבלים על עצמנו את האחריות להעביר את הסיפורים האלה הלאה, כדי לוודא שאירועים כאלה לא יקרו שוב לעולם. בפעם הבאה שתפגשו אדם מבוגר, זכרו שייתכן והוא נושא עמו סיפור חיים מדהים. כל מה שצריך לעשות זה לשאול, ולהקשיב.